ביאור ידידותי למשתמש על הפיוט הנודע אזמר בשבחין
אזמר בשבחין, ביאור ידידותי / יעקב מעוז
הפיוט אזמר בשבחין, שחובר על ידי האר"י (כפי שעולה מהאקרוסטיכון), נעשה ברבות השנים לאחד הפיוטים המרכזיים בשבת. מחד, מדובר בפיוט מוכר כל כך בכל קהילות ישראל ומאידך מדובר בפיוט חידתי, שכדי להבינו, ולו באופן חלקי, יש לעמול קשות. המאמר הזה בא להיענות לאתגר, לבאר אותו בפשטות ומתוך כוונה לעשותו נגיש לקורא מן השורה. אין מדובר בביאור מדעי, כזה כבר עשה יהודה ליבס, במאמרו "זמירות לסעודות שבת, שיסד האר"י הקדוש", ניתן להשיגו ברשת האינטרנט. גם אין מדובר בביאור דתי, כאלו מצאתי כמה ובכללם ספר חמדת ימים, שער הכוונות, בן איש חי ודומיהם. בשתי הסוגות נעשה שימוש פורה, אך כאמור הכוונה הייתה להציע ביאור פשוט וידידותי למשתמש, וסליחה מתבקשת מן הקורא המיומן על אי דיוקים שיתגלו.
המדובר בפיוט עשיר בסמלים והוא בנוי על כמה צירים: האחד, השבת, היום השביעי המקודש וסעודות השבת הכרוכות בו. השני, המקדש, אופן עריכת כלי הקודש והשימוש בהם. השלישי הוא עניין הזיווגים של מטה ושל מעלה. ולבסוף רעיון העיטורים, שאינם אלא סודות ושימושים שונים בשמות האל. כל הצירים הללו ארוגים זה בזה ועושים את הפיוט לרווי בסמלים ובמשמעויות. לעיתים לא ברור הרצף ההגיוני של הדברים, ולא ברור מתי מדובר באובייקט מוחשי ומתי במופשט. המחבר מגלה טפח ומכסה יותר מטפחיים. עובדה זאת הניחה מקום לפרשנויות הן מדעיות והן דתיות ואין בהכרח הסכמה בין הפרשנים השונים מכל מתרס שהוא. עובדה זאת אפשר שהיא מרחיקה אותנו מכוונת המחבר אך באותה העת מאפשרת לנו לצור את הביאור מתוך מידה מסוימת של חופש הפרשנות. בסופו של דבר, מה שמניע את מחבר שורות אלו הוא האינטרס לקרב את הציבור למקורותיו היהודיים הרוחניים, לעשותם לנגישים יותר ומכאן ואילך זיל גמור.
על מקומו של הפיוט בסדר היום היהודי ניתן ללמוד מן המובאה שלהלן מחמדת ימים, שער שבת קודש: "ויש לכל איש ישראל לזמר ולנצח, שיר ושבחה הלל וזמרה, לכבוד הדרה של שבת בעת הזאת. איש לפי מהללו, לעורר חבצלת השרו"ן [ראה: שה"ש ב, א], לשיר בקול נעים, ובו ימצא תועלת גדול לעליונים למעלה, וגם הנפש לו תמלא מאורי אור של מעלה. וכמו שהיורדים במרכבה צריכים לומר שירות, ומכוח אותם השירות נפתחים להם שערי מרכבה, והם נכנסים להיכלותיה ומתוסף כוח בהם ללכת מעלה מעלה בכוח השירות, ואפס [בלעדי] השירה לא יעצרו [לא יאזרו] כוח להלוך, כי בעודם משוררים הם מהלכים... אם כן גם בני אדם, אשר בעפר יסודם, בכוח השירים אשר ישירו לה' לכבוד הדרה של כלה, יעלו ויכנסו בהיכלות הכלה, כל אחד להיכל הראוי לו. וכל שכן בשירים דאית בהון קבלה אמיתית. ועודני עסוק בחבורי זה, לזכות בו את הרבים, האלוהים אינה לידי [זימן לי] פיוטי הרב זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא], שיסד לכל סעודה וסעודה של שבת, להיות כל איש שור"ר בביתו [ראה: אסתר א, כב], מדי שבת בשבתו. מדובר בם נכבדות, והן אומר והן דברים שעומדים ברומו של עולם, כוונת סוד השבת וסדרים שלה, וכלא רמיזא בחכמתא [וכולה רמז בחכמה] ליונקים מסוד תנחומיה. ולמען לא יחסר כל בו, בחבור זה, אביאנו אל בית חמדתי, לזכות את נפשך, ותעלוזנה כליותך [ותשמח]. ואבאר יושר אמרותיו פה לתשוקת המשכילים".
סדר הביאור ערוך כך שתחת כל שורה משורות הפיוט מופיע תרגום, לרוב על פי שיטת ליבס. לאחר מכן מופיע הביאור הידידותי. נאחל למעיינת ולמעיין שעה קלה של קורת רוח יהודית רוחנית.
1. אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין. לְמֵיעַל גּוֹ פִתְחִין. דְּבַחֲקַל תַּפּוּחִין. דְּאִנּוּן קַדִּישִׁין.
אזמר בשבחים, לבוא בפתחים, שבשדה תפוחים, שהם קדושים.
המאמין, הדבק באל, מזמר בערב שבת בשבחי הקב"ה. ישנן נוסחאות הגורסות "אסדר לשבחין". בכל מקרה מדובר בשבחים שחולקים לאל, אם בזמר ואם בסדר מסוים. זמר או סדר זה הנו כעין מפתח המאפשר למאמין להיכנס אל בתוך הפתחים של העולם האלוהי המיסטי. עולם זה מכונה שדה התפוחים. חז"ל כינו את האישה שדהו של האיש (כתובות ב, ע"א). השדה מסמל את השכינה, שהיא ספירת מלכות והיא באפיה נקבית ולכן יש לה פתחים. פתחים אלו, של שדה-התפוחים הנם קדושים. חדירה אליהם מסמלת בעיני המאמין את הדבקות והיא באה כדי ליהנות מן השפע של העולמות העליונים. היא גם באה כדי לקחת חלק בסדר היום של העליונים ולהשפיע עליהם.
2. נְזַמִּין לָהּ הַשְׁתָּא. בִּפְתוֹרָא חַדְתָּא. וּבִמְנַרְתָּא טַבְתָּא. דְּנַהֲרָא עַל רֵישִׁין.
נזמיננה עתה, בשולחן חדש, ובמנורה טובה, המאירה על ראשים.
המאמין מזמין את השכינה, שדה-התפוחים, דווקא עתה, בשעה המיוחדת לכך בערב שבת, כאשר הוא מסב עם חבריו יודעי-הסוד או עם משפחתו לשולחן השבת. השולחן חדש, או יותר נכון לומר מחודש, דהיינו נערך מחדש לכבוד השבת המסוימת הזאת. השולחן מכיל את המרכיבים החיוניים לקיים את סעודת השבת. לעת עתה נזכר מרכיב חשוב אחד המופיע על השולחן והוא המנורה הטובה, שהיא כנראה נרות השמן של השבת. "טובה" מזכיר את הרעיון של להטיב את הנרות (ראה שמות ל, ז). המנורה מאירה את ראשי המסבים לשולחן באור מוחשי ובאור מיסטי. להלן, שורה 12, נראה כי אופן עריכת השולחן מסמל את הדביר ואת כלי הקודש הערוכים בו. על כן כל אחד מן המרכיבים בשולחן השבת נושא מטען סמלי, גם היסטורי וגם מיסטי. מנורת השמן, או נרות השבת, מסמלים את המנורה בבית המקדש. הארת הראשים מסמלת את אור השכינה, את השפע האלוהי השורה על הראשים ומעניק להם נופך של קדושה.
3. יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וּבֵנַיְהוּ כַלָּה. בְּקִשּׁוּטִין אָזְלָא. וּמָאנִין וּלְבוּשִׁין.
ימין ושמאל, וביניהם כלה, יוצאת בקישוטים, וכלים ומלבושים.
הכלה, שהיא השבת והיא גם ספירת מלכות, מהלכת בתווך, בין שניים המלווים אותה, כשם שמלווים כלה לחופתה. מתוארים כאן שלושה עולמות הידועים מן הקבלה, עולם האצילות מימין, עולם היצירה משמאל ובתווך עולם הבריאה. יש מפרשים שהיא מהלכת בין שתי המידות החסד והדין. לכלה מוענק כוח הבריאה, שבהמשך הפיוט יתפוס מקום חשוב. הכלה מהלכת עם קישוטים, בגדים ומלבושים המעניקים נופך אסתטי למעמד המיוחד. לכל אחד מן המרכיבים הללו משמעות מיסטית. הקישוטים הם שמות האל המופעים בצירופים רבים ומשונים. למשל שתי המרגליות הנזכרות בספר הזהר והן מסמלות את שם השם המופיע פעמים בהתגלות למשה בפרשת יתרו "אהיה אשר אהיה". הוא הדין באשר לבגדים ולמלבושים, המסמלים את האופן שבו שמות האל מתלבשים ומופיעים בפני המאמין. התמונה המצטיירת עד עתה היא שקבלת השבת על שולחן השבת היא מסע מיסטי אל המרחב האלוהי. הדימוי של הכלה, של שבת המלכה, יוצר את הקשר עם ספירת מלכות, הנקבית במהותה, ועתה לא נותר אלא לקיים את מצוות הזיווג. המדובר הן בזיווג אנושי בין איש לאישה בערב שבת והן בזיווג מיסטי שבין הקב"ה לשכינתו.
4. יְחַבֵּק לָהּ בַּעְלָהּ. וּבִיסוֹדָא דִילָהּ. דְּעָבִיד נַיְחָא לָהּ. יְהֵא כַּתִּישׁ כַּתִּישִׁין.
יחבקנה בעלה, וביסוד אשר לה, הגורם לה נחת, כתוש יכתוש.
דימוי הימין והשמאל הנזכרים למעלה בא ככל הנראה משיר השירים "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שה"ש ב, ו), שהוא מעשה האהבה האנושי-גופני שבין הדוד והרעיה. כאן מתאר בעל הפיוט את ה"חיבוק" המיסטי שבין הבעל, הקב"ה, לבין הכלה, השכינה. מעשה האהבה מתבצע ביסוד של המלכה, שהוא ככל הנראה איבר ההולדה. שם עושה הבעל, זעיר אנפין, לכלה נחת, דהיינו מעין עונג גופני המתקשר יפה גם לעונג שבת שבין איש לאישה. באותו המקום עושה הבעל, זעיר אנפין, פעולת כתישה (ראה זוהר ח"ג דף רמז ע"א-ב). פעולה זאת מיוחדת לתהליך הפקת השמן מן הזיתים, שמן המתקשר למנורת השמן שנזכרה כבר קודם לכן. כתישה זאת מרומזת גם בפעולת הרחיים הנזכרת להלן בשורה 18. תהליך הפקת השמן המיסטי הזה הנו למעשה תהליך הפקת השפע והקדושה היתרה המתקיימת בשבת.
5. צְוָחִין אַף עַקְתִין. בְּטֵלִין וּשְׁבִיתִין. בְּרַם אַנְפִּין חַדְתִּין. וְרוּחִין עִם נַפְשִׁין.
צעקות גם צרות, בטלות ושובתות, אך פנים שמחות, ורוחות עם נפשות.
בשעה שזעיר אנפין, הבעל, מתייחד עם הכלה, והעונג והשפע הנובע בשיאו, אין מקום לצווחות ולצרות המאפיינות את חיי היום יום. על כן כל הצרות הללו שובתות ובטלות בשבת ומכאן מצב הרוח המרומם המאפיין את הפיוט. צרות אלו מסמלות את כוחות הרע, סטרא אחרא, שאין להם יכולת לפעול בשבת. במונחים מיסטיים אין מקום לקליפות המסמלות את הרע בשעת הזיווג המסמל את שיא ההתרחשות הטובה. מעשה האהבה הזה שבעולמות העליונים יוצר את הנשמות החדשות הבאות לעולם. ישנה הקבלה בין קיום מצוות פרו ורבו בערב שבת לבין הזיווג המיסטי. אם אין צרות בשעה זאת, הרי שיש לנו פנים שמחות של אותן רוחות ונפשות המתחדשות בעולם.
6. חֲדוּ סַגִּי יֵיתֵי. וְעַל חֲדָא תַּרְתֵּי. נְהוֹרָא לָהּ יִמְטֵי. וּבִרְכָאָן דִּנְפִישִׁין.
שמחה גדולה תבוא, בכפל כפליים, אור לה יגיע, וברכות הרבות.
העונג שמפיקים הבעל והכלה ממעשה האהבה והצרות, כוחות הרע, המתרחקות והולכות בזמן המסוים הזה מביאים שמחה כפולה ומכופלת. שמחה כפולה בשל השבת שבה נכפלים דברים רבים כמו למשל לחם משנה על השולחן ונשמה יתרה שאדם מקבל בשבת. הזיווג של הקב"ה עם השכינה מעתיר עליה אור וברכות רבות. הברכות הרבות מהן נהנית השכינה, ספירת מלכות, הקרובה ביותר לעולם הארצי, מגיעות גם לבני האדם המציינים את השבת סביב השולחן עם כל המרכיבים הסמליים. כך יוצא שהשמחה המכופלת הנה נחלתם של העליונים ושל התחתונים כאחד.
7. קְרִיבוּ שׁוּשְׁבִינִין. עֲבִידוּ תִּקּוּנִין. לְאַפָּשָׁא זִינִין. וְנוּנִין עִם רַחֲשִׁין.
קרבו השושבינים, הכינו קישוטים, להרבות במזונות, ודגים עם שרצים.
השמחה שמשרה השכינה על המאמינים המציינים את השבת אמנם מזינה אותם, אך הזנה זאת הנה דו סטרית. המאמינים, השושבינים, תלמידי החכמים, עורכים את שולחן השבת לכבוד הכלה, לכבוד השכינה, הם עורכים אותו באופן המזכיר את כלי המקדש: מנורה בדרום ושולחן בצפון, שולחן במובן של הלחם המונח עליו. הם מרבים על השולחן מזונות מגוונים ובכלל זה דגים ורחשים. הדגים כידוע מסמלים את הפריון, שהרי "עונה של תלמידי חכמים... מערב שבת לערב שבת" (כתובות סב, ע"ב). כל מגוון המרכיבים הזה הנו התיקונים שעושים המאמינים לכלה. התיקונים כאמור נדרשים בכמה משמעויות, קישוטי הכלה לקראת חופתה, שמות האל השונים, שירות ותפילות ומיני המזונות שעל השולחן. משימת התיקונים והקישוטים מוטלת על המאמינים ולכן הם נקראים כאן שושבינים. הביטוי "רחשין" צריך עיון, שכן נראה שמדובר ברמשים שאינם כשרים למאכל (ראה אונקלוס ורש"י על בראשית א, כ). ליבס תרגם "דגים ועופות", מה שאינו מסתבר לאור התרגום לארמית ומארמית.
8. לְמֶעְבַד נִשְׁמָתִין. וְרוּחִין חַדְתִּין. בְּתַרְתֵּין וּתְלָתִין. וּבִתְלָתָא שִׁבְשִׁין.
לעשות נשמות, ורוחות חדשות, בשלושים ושתיים, ובשלושה שריגים.
השושבינים, תלמידי החכמים, מסדרים את התיקונים לכלה כדי לעשות נשמות ורוחות חדשות. ליבס מפרש זאת לפי מאמרו של ר' שמעון בן לקיש במסכת ביצה טז, ע"א, שם נאמר כי נשמה יתרה ניתנת לו לאדם בשבת. אך נראה כי מדובר במעין שותפות בתהליך הבריאה של האדם, אדם הראשון שנברא ביום השישי ובני האדם הנוצרים מקיום מצוות פרו ורבו בערב שבת. היכולת של אדם, המאמין, השושבין, המיסטיקן, לטול חלק בתהליך הבריאה נובעת מן השליטה שלו בשמות האל. בכוח הצירופים השונים של האותיות שבשמות האל ניתן לברוא. כאן נזכר שם של ל"ב אותיות, וכן נזכרים שלושה ענפים המצטרפים יחדיו לשם של ל"ה אותיות. כמו כן ל"ב רומז לשלושים ושתיים נתיבות פליאות חכמה הנזכרות בספר יצירה. שלושת הענפים, השריגים, מיצגים את שלושת עמודי הספירות כאשר למטה בתווך ספירת מלכות, היא הכלה שבין הימין לבין השמאל, ראה שורה 3. ל"ב מיצג גם את מספר התיבות שבקידוש, בחלק המתאר את מעשה הבריאה מהתיבה "ויכולו" עד "לעשות" (ראה בראשית ב, א-ג). בסדר פסוקים זה מופיעה המילה "שביעי" שלוש פעמים וזאת עוד אפשרות לפרש את שלושת השריגים (ראה זוהר חב רז, ע"ב).
9. וְעִטּוּרִין שַׁבְעִין לָהּ. וּמַלְכָּא דִּלְעֵלָּא. דְּיִתְעַטֵּר כֹּלָא. בְּקַדִּישׁ קַדִּישִׁין.
וכתרים שבעים לה, והמלך העליון, שיתעטר הכל, בקדוש קדושים.
מניין העיטורים לכלה עומד על שבעים והוא בנוי מכמה אפשרויות: מחמישים ועוד עשרים. החמישים הם חמישים שערי בינה וקשורים בספירת בינה. סך כל השבעים קשור במספר האותיות בפסוק הפותח במדבר א, א. "וַיְדַבֵּר ה' [4 אותיות] אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר". מניין נוסף הוא של כל התיבות בקידוש לערב שבת. שבעים העיטורים של השכינה נזכרים בזוהר (ח"ב רה ע"א), שם עולה ספירת מלכות בשבת מעלה בעמוד הספירות. ישנם חילופי גרסאות במקום "ועטרין שבעין לה" קיים "ועטרין עלא", ראה ספר חמדת ימים והביאור של ליבס. המעטר הוא המלך העליון שזכה לכמה כינויים בקבלה כמו אריך אנפין, עתיקא קדישא ועתיק יומין, ומקומו במערכת הספירות גבוה משל ספירת מלכות, כנראה יסוד או תפארת. המלך מעטר ומתעטר ותהליך זה מתבצע במקום קודש הקודשים, דבר המזכיר שוב את ההקבלה לבית המקדש. יחסי הגומלין שבין המלך לכלה מתרחשים בקודש הקודשים.
10. רְשִׁימִין וּסְתִימִין. בְּגוֹ כָּל עָלְמִין. בְּרַם עַתִּיק יוֹמִין. הֲלָא בַּטִּישׁ בַּטִּישִׁין.
חקוקים ונעלמים, בתוכה כל עולמות, אבל עתיק יומין, הלא בטוש יבטוש.
העיטורים הנזכרים למעלה רשומים וסתומים בתוכה של הכלה. רשומים משום שהם שמות וסתומים כדי שלא תהיה בהם נגיעה של הקליפות או של כוחות הרע. ליבס מפרש שמדובר בעולמות התחתונים החקוקים בתוך הכלה. אך הסתימות הזאת נפרצת על ידי עתיק יומין, שהוא בוטש או בוחש בתוך הכלה, ומפיק מתוך העולמות הסתומים שבתוכה הארה נוספת המיוחדת לשבת. המודל הארוטי מגיע כאן לשיא, שכן פעולת הבטישה כפשוטה היא פעולה של חדירה אל המקום המוצנע שבאישה, אל היסוד שלה, אל המקום שעושה לה נחת, ראה שורה 4. למקום זה אין יכול להגיע אלא האל עצמו, המכונה כאן עתיק יומין. הביטוי עתיק יומין נזכר בדניאל "עתיק יומיא" (דניאל ז, יג). לעתיק יומין מיוחסים שבעה תיקונים המתוארים בקיצור ג"ט קר"ע פ"ח והם נקראים תיקוני הגולגולת (ראה ספרא דצניעותה קע"ו, ב).
11. יְהֵא רַעֲוָא קַמֵּיהּ. דְּיִשְׁרֵי עַל עַמֵיהּ. דְּיִתְעַנַּג לִשְׁמֵיהּ. בִּמְתִיקִין וְדוּבְשִׁין.
יהי רצון מלפניו, שישרה על עמו, שיתענג לשמו, בממתקים ובדבשים.
המאמין מתפלל לעתיק היומין, יהי רצון מלפניו שהשכינה תשרה על עמו, ובפרט על אותם המתענגים בשבת לשמו. פעולת עונג השבת, בכל הקשור לקידוש ולסעודה היא פעולה בעלת משמעות מיסטית ולכן מיחל המאמין לתגמול. לדברי המתיקה והדבש משמעות נוספת הנוגעת לשבת, שבה נמתקים הדינים. דהיינו, מידת הדין הקיימת בימות החול מתעדנת בשבת. לכל אורך הדרך רוחו של שיר השירים עולה מן הפיוט הזה. כל מערכת היחסים שבין הקב"ה לכנסת ישראל, לכלה ולספירת מלכות וכן במקרה הזה עניין דברי המתיקה מזכיר את רעיון "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" (שה"ש ב, ה). כמו כן נזכר המנהג לאכול דברי מתיקה בשבת, ויש המפרשים שמדובר בדברי תורה המתוקים מדבש ונופת צופים.
12. אֲסַדֵּר לִדְרוֹמָא. מְנַרְתָּא דִסְתִימָא. וְשֻׁלְחָן עִם נַהֲמָא. בִּצְפוֹנָא אַרְשִׁין.
אערוך בדרום מנורה נעלמת, ושולחן עם לחם, בצפון אשכין.
המאמין המתענג בשבת עורך את שולחנו באופן הדומה לזה שבבית המקדש: מנורה בדרום ושולחן בצפון. המנורה מסומלת על ידי הנרות, נרות השמן הדולקים בערב שבת בביתו של האדם ומאירים את ראשי המסובים, ראה שורה 1. השולחן ולחם-הפנים או שתי-הלחם, מסומל בשתי סדרות של חלות המונחות מצפון. עד כאן סידור פשוט המקביל לזה של בית המקדש. המשמעות המיסטית של הסידור נעוצה בכך שהמנורה "סתומה", דהיינו קיים בה סוד מסוים, שעניינו לא נתפרש. ליבס מציין כי "לפי דעה אחת שבתיקוני זוהר, המנורה היא ספירת חכמה, והיא משפיעה במלכות, דרך ספירת החסד, הנקראת דרום, ובשעה שמושפעת ממנה, נקראת גם המלכות מנורה, והשולחן הוא המלכות בשעה שמתגלית בה הבינה המשפיעה דרך גבורה (צפון). הקדמת תיקוני זוהר (הוצאת ורשה 1866 דף יג)". הרעיון של חיקוי סדר בית המקדש עושה את שולחן השבת לסמל לעבודת הקודש הנהוגה בבית המקדש. המרכיבים המוחשיים שולחן, לחם, מנורה ויין מצטרפים למרכיבים הרוחניים, שירת השבת שהיא מעין זכר לשירת הלויים בבית המקדש.
13. בְּחַמְרָא גּוֹ כַסָּא. וּמְדָאנֵי אַסָּא. לְאָרוּס וַאֲרוּסָה. לְהִתַּקְפָא חַלָּשִׁין.
ביין תוך הכוס, ואגודות הדסים, לארוס ולארוסה, לחיזוק החלשים.
סידור השולחן על פי המודל של בית המקדש כולל גם את גביע היין לקידוש, כסמל לניסוך היין בסדר הקרבנות (במדבר טו, ז). אגודות ההדסים יש בהם משום רמז לקטורת הסמים שהעלו בבית המקדש, כדי להרבות בריח טוב. בתלמוד נזכרות שתי אגודות: האחת, כנגד זכור, והשנייה כנגד שמור (שבת לג, ע"ב). שתי האגודות בקבלה מסמלות גם את הקב"ה ושכינתו, והשימוש בהן הוא מעין ייחוד או זיווג שעורך המיסטיקן עבור שניהם. דומה הדבר למנהג של ריקוד לפני הכלה עם אגודות הדסים (כתובות יז, ע"א). ההדסים מוסיפים נופך חדש לסדרת מרכיבי הטקס עד כה. כאן מודבר בהפעלת חוש הריח, לאחר שחוש הראיה נהנה מאור הנרות, וחוש השמיעה מדברי הזמר, וחוש הטעם מן היין, הדגים ודברי המתיקה, וחוש המישוש ממצוות פרו ורבו של ערב שבת. היין וההדסים הנם שני מרכיבים חשובים בטקס החופה האנושי וכאן הם מקבלים משמעות מיסטית בחופה המחודשת מידי שבת בין הקב"ה ושכינתו או בין האיש לאשתו ולכן מדובר בפיוט בארוס ובארוסה. מה שצירך עיון הוא השימוש ביין ובהדסים כדי לחזק החלשים. מיהם אותם החלשים הנזכרים כאן? המודבר כנראה בשני הצדדים לזיווג בעולם הספירות, בעיקר נצח והוד מצד אחד ויסוד ומלכות מן הצד השני. הטקס המיסטי עם ההדסים מעניק כוח לזיווג העליון אשר ביתר ימות השבוע הנו חלש יותר. אפשרות אחרת היא שהמאמינים עצמם מקבלים משנה חוזק בשבת כדי שביתר ימות השבוע עד לשבת הבאה יחזיקו מעמד.
14. נְעַטֵּר לְהוֹן כִּתְרִין. בְּמִלִּין יַקִּירִין. בְּשַׁבְעִין עִטּוּרִין. דְּעַל גַּבֵּי חַמְשִׁין.
נכתירם בכתרים, במילים נכבדות, בשבעים עיטורים שעל גבי חמישים.
בעל הפיוט נוקט לשון גוף ראשון רבים "נעטר", ומכאן אנו מבינים שמדבור בקבוצה, אם של בני משפחה בערב שבת ואם של חכמים מקובלים. הם מכתירים את הארוס והארוסה, הקב"ה ושכינתו, בכתרים. העיטור, שהנו בעל משמעות אסתטית פיגורטיבית, מקבל עתה משמעות תיאוסופית. המדובר בעיטורים שאינם אלא מילים יקרות ונכבדות. ההכתרה היא באמירה והאמירה הרלוונטית היא הקידוש, וכפי שאמרנו כבר למעלה סכום מספר תיבות הקידוש שבעים, ראה שורה 9. עיטורים אלו נוספים על חמישים, מספרם של שערי הבינה. כתרים נקשרים מן הסתם לראש ועל כן יש כאן רמיזה לתיקוני הגולגולת הנזכרים בכמה מקורות קבליים, ראה שורה 10.
15. שְׁכִינְתָּא תִּתְעַטָּר. בְּשִׁית נַהֲמֵי לִסְטָר. בְּוָוִין תִּתְקַטָּר. וְזִינִין דִּכְנִישִׁין.
שכינה תתעטר, בשש הלחם כל צד, בווים תתקשר, ובזיינים הנכנסים.
בהמשך לפעולת קשירת הכתרים לארוס ולארוסה, דהיינו לקב"ה ולשכינה, כאן מייחדים עיטור לשכינה, שישה לחמים מכל צד. כזכור פתח הפיוט ברעיון מנורה בדרום ושולחן בצפון, שולחן חדש עם לחם, ראה שורות 1 ו- 12. עתה מפרטים באיזה לחם מדובר, שישה לחמים מכל צד. רעיון ששת הלחמים משני צדדים המצטרפים לשניים עשר בא גם הוא מן המקדש. סידור זה מיוחד היה ליום השבת (ויקרא כד, ה-ח). כמובן שלמספרים אלו הוענקו משמעויות מיסטיות, כל שש חלות סמלו את הקצוות בעולם האצילות ושש ההיכלות של מלכות. שתיים עשרה חלות הן מספר גדול גם בשביל משפחה גדולה ולכן חילקו את סדר אכילתם בשלוש הסעודות של שבת, ארבע בכל אחת (ראה זוהר ח"ג דף רמה ע"א). אותיות הו' הנקשרות בראשה של השכינה מסמלות כמה דברים: ווי העמודים של המשכן, שתי השישיות של החלות וכן ו' של השם המפורש הנתפסת כזעיר אנפין. אותיות הז' הנזכרות צריכות עיון, שכן מדובר בכניסה שלהן למקום כלשהו, שאיננו מבואר. גם נראה שהמפרשים נוטים להתעלם מכך, אולי בשל ההקשר הארוטי החריף מידי.
16. שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין. מְסָאֲבִין דִּרְחִיקִין. חֲבִילִין דִּמְעִיקִין. וְכָל זִינֵי חַרְשִׁין.
שובתים ופוסקים, מטמאים הדוחקים, כתות החבלה מעיקות, וכל מיני כשפים.
כוחות הסטרא אחרא שובתים מפעולתם בשבת. במדרש תהילים צ"ב נאמר: "יום השבת, יום ששבתו מזיקים מן העולם". כל עניינה של שורה זאת בהרחקת כוחות הטומאה מן המעמד המקודש של הזיווג העליון. חז"ל אמרו שהרשעים דוחקים את רגלי השכינה. יש כאן מאבק מתמיד בין כוחות הטומאה לכוחות הטהרה, וקרב זה יוצא להפוגה בשבת. מבין המעיקים ומציקים נמנות כיתות של מלאכי חבלה וכן כלי החבלה, הזיינים, אסורים וחבושים ואינם מסוגלים להרע. דברים אלו באים בהקשר של הגלות המעיקה, שבשבת מניחה אף היא לעם ישראל. שורה חותמת זאת היא מעין אנחת רווחה של המאמינים הפורצת בשבת. ליבס מעיר כי ברוב הסידורים מסתיים כאן הפיוט, ולדעתו נכון יותר הפיוט הרחב עם התוספות שלהלן, כך בכל המקורות הקדומים וכן גם בשל האקרוסטיכון.
17. לְמִבְצַע עַל רִפְתָּא. כְּזֵיתָא וּכְבֵיעָתָא. תְּרֵין יוּדִין נַקְטָא. סְתִימִין וּפְרִישִׁין.
לבצוע על הפת, כזית וכביצה, נוקטת שתי יודין, סתומים ומפורשים.
לאחר שדובר על נרות השמן וכוס היין, פונה הפיוט לעסוק בלחם שעל השולחן, המסמל כאמור את לחם הפנים של המקדש. הרב יוסף חיים מפרש שמיד לאחר ברכת המוציא על הפת, יש לבצוע את החלה הימנית, שהיא כנגד האות י' שבשם המפורש, ויש לאכול כזית. לאחר מכן יש לבצוע מן החלה השמאלית כביצה, שהיא כנגד האות י' בשם "אדני", ולתיתה לאישה. שילוב שתי המידות, כזית וכביצה, יוצרים יחדיו שם שבו מופיעה האות י' פעמיים, והוא שם "יאהדונה"י. הרב חיים מסמיך את פרשנותו לפיוט הנוכחי (בן איש חי, הלכות שנה שנייה, פרשת וירא). שתי האותיות י' הנזכרות הן גם סתומות וגם מפורשות. הן קיימות בפירוש בשמות האל, אבל הן סתומות בצירופים המיוחדים של הקבלה, כגון הצירוף שנזכר, שהוא מיזוג שבין שם הוי"ה לבין אדנ"י. נראה לפי סדר הדברים בפיוט כי בציעת הפת וברכת המוציא בסדר המסוים הזה הנם עוד סוג של תיקונים וקישוטים לכלה.
18. מְשַׁח זֵיתָא דַכְיָא. דְטַחֲנִין רֵחַיָּא. וְנַגְדִּין נַחֲלַיָּא. בְּגַוָּהּ בִּלְחִישִׁין.
שמן זית זך, שטוחנות רחיים, ומושכים נחלים, בתוכה בלחישה.
מנורת המקדש ממשיכה לשחק תפקיד מרכזי בשולחן השבת ובמערכת הסמלים הקבליים. שמן זית זך הנו אחד המרכיבים החשובים בעבודת הקודש (ראה שמות כז, כ). הזית מסמל את הטוב, ומי שזוכה לראותו בחלום זוכה למאור התורה (ברכות נז, א). הקשר שבין הזיווג הארצי לבין הרחיים הטוחנות נעשה כבר בירמיה "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר" (ירמיה כה, י). רעיון זה הושאל גם לזיווג השמימי. השמן מסמל את השפע הזורם מכל הספירות העליונות אל ספירת המלכות, היא הכלה. ליבס מציין שמדובר ב"שש הספירות שמעל לשכינה. עליהן נדרש בספרות הקבלה (הבהיר קעח) הפסוק (קהלת א, ז): "כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא". והים הוא השכינה". על שתי הרחיים אנו למדים מן הזוהר (ח"ג כ"ו, ע"א) שם מפרשים את הפסוק "ושחקים יזלו מים", המקום שבו טוחנים לצדיקים. ומי הם הטוחנים? ספירות נצח והוד. עניין הנחלים מתבאר גם מן המובאה הבאה: "והענין, כי ע"י הנחלים אלו, שהם הי' [10] גבורות, ה' [5] דאבא וה' [5] דאמא, והם נחלים, שבכל היסודות הנקראים נחלין, כנודע, ואלו נגדין ויוצאין מזווג עילאה" (ספר ליקוטי תורה, פרשת וירא). בעל חמדת ימים מסביר את עניין הלחישה במונחים אירוטיים: "וכל אלו הנחלים הם נכנסים בגוה בלתי אמצעי וז"ש בלחישין שאינו על ידי הקול סוד הת"ת אפס על ידי היסודות בלבד. שהוא בלחישין סוד העיבור שהוא בחשאי" (חמדת ימים, שבת קודש). הנחלים היוצאים מן הספירות העליונות, המסומלות בפיוט על ידי הבעל, זורמים אל ספירת המלכות, הכלה, ובכך מעברים אותה. עיבור זה הוא בית היוצר של הנפשות החדשות הנזכרות למעלה, ראה שורה 8.
19. הֲלָא נֵימָא רָזִין. וּמִלִין דִּגְנִיזִין. דְּלֵיתְהוֹן מִתְחַזִין. טְמִירִין וּכְבִישִׁין.
הלא נאמר רזים, ודברים גנוזים, שאינם נראים, טמירים וכבושים.
ההתרחשות סביב שולחן השבת, התוועדות החכמים ואמירת השבחים, שהם בבחינת קישוטים לכלה, הנם למעשה תהליך של גילוי סודות כמוסים. כל הפיוט הזה הנו למעשה קיצור תולדות הקבלה וסמליה, אך הוא כתוב בלשון חידתית, שאותה מבין מי שנמנה על חוג המקובלים ומי שרכש כלים לעסוק במקצוע הקבלה. כך נאמר בזוהר: "בוא וראה, כמה חביבין הן דברי התורה, שכל מילה ומילה של התורה, יש בה סודות עליונים, וכך נאמר כאשר נתן הקב"ה תורה לישראל, כל הסודות העליונים הקדושים נתן להם" (זהר ח"א קפ"ז, ע"א). בעל חמדת ימים מציין שאחד הסודות המתגלים כאן הנו זה שאותם הנחלים שנזכרו קודם לכן, הנם נסתרים בתוך האב והאם וביום השבת הם יוצאים מהם מזה אל זה, כמו במעשה האהבה. כדי להעצים את תחושת העיסוק הגורלי בסודות מוצגת לפנינו שורה של מילים נרדפות: רזים, דברים גנוזים, טמירים, כבושים. כל שרשרת המילים הללו מקבלת משמעות בעת שהמקובלים "אומרים" או ליתר דיוק מגלים את צפונותיה. ליבס מפנה אותנו למדרש על הביטוי המקראי "כבשים ללבושך". אותו דורש רב יוסף בתלמוד "דברים שהם כבשונו של עולם, יהיו תחת לבושך (חגיגה יג, ע"א). רש"י מבאר: "כבשונו של עולם - סתרו של עולם, כמו רישא בכבשא (חולין צג, ב), בהדי כבשי דרחמנא למה לך (ברכות י, א), ממני יצאו כבושין (מכות כג, ב)" (רש"י שם). עיסוק בסודות הכבושים משמעו חדירה לסדר יומו של האל.
20. אִתְעַטְרָא כַלָּה. בְּרָזִין דִּלְעֵלָא. בְּגוֹ הַאי הִלּוּלָא. דְּעִירִין קַדִּישִׁין.
לעטר כלה, בסודות של מעלה, בתוך הילולה זו, של מלאכים קדושים.
הסודות העליונים משמשים כקישוטים לכלה (לשבת, לשכינה, לספירת מלכות). המעטרים הם המקובלים הנכנסים לפרד"ס הקבלה ואומרים דברים נסתרים. על פי הזוהר (ח"ב ר"ד, ע"ב) מדובר בשני צדדים הנהנים מן העיטורים. החלק העליון נהנה מן העונג-הקדוש-העליון בכך שהוא נהנה מזיוו של העתיק של כל העתיקים, כנראה ספירת כתר. החלק התחתון נהנה מן העונג התחתון, שבא לידי ביטוי בסעודות השבת, בלבוש מהודר ובשמחה. המתענגים בעולם התחתון זוכים להתעלות ולהדבק בעולם העליון ובכך לקחת חלק בעיטורים של הכלה, הנהנית משני הצדדים. השילוב של המקובלים בעיטור הכלה יחד עם הדרגה העליונה שבאלוהות כמובן מעצים אותם. עוצמה זאת מלווה את המקובלים גם ביתר ימות השבוע, וככל הנראה זאת המשמעות של חיזוק החלשים הנזכר למעלה, ראה שורה 13. ליבס מציין כי יום השבת מכונה בזוהר יום הילולה, שמשמעו יום שמחה. הוא מסביר שמשמעותה המקורית של המילה בגמרא היא חתונה, והרי כל הפיוט הזה עניינו חתונה, או ליתר דיוק זיווג שבין ה"בעל" לבין ה"כלה". המלאכים הנזכרים כאן עשויים לקבל משמעות כפולה. האחת מלאכי עליון, המציינים את החתונה שבין עתיק יומין לשכינה. השנייה, חבורת המקובלים העורכת את סעודת השבת והעוסקת בסודות אלוהיים. אפשר גם שמדובר בשני הצדדים כפי שנאמר בפסקה הקודמת, שילוב כוחות עליונים ותחתונים בתפקיד של שושבינים.
