ביאור למשנה מסכת תענית פרק א'
ממתי מתחילים להזכיר גשמים בתפילה?
משנה, מסכת תענית פרק א' משנה א'.
מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים?
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
הוֹאִיל וְאֵין הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סִימַן קְלָלָה בֶּחָג, לָמָה מַזְכִּיר?
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לִשְׁאוֹל, אֶלָּא לְהַזְכִּיר,
מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בְּעוֹנָתוֹ.
אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, לְעוֹלָם יְהֵא מַזְכִּיר.
מפרשים
רע"ב: ולפי שהגשמים אחת מגבורותיו של הקב"ה, דכתיב (איוב ה) עושה גדולות ואין חקר הנותן מטר על פני ארץ, משום כך קראו להם "גבורות גשמים".
רמב"ם: ירידת הגשמים בסוכות אינו סימן ברכה. רע"ב: שהגשמים לימי סוכה סימן קללה.
רמב"ם ורע"ב: הלכה כרבי יהושע.
הסבר
המשנה מציגה בפנינו דיאלוג שבין שני חכמים, ר' אליעזר ור' יהושע. הדיאלוג נסב על העניין מסוים שבתפילת שמונה-עשרה. בתפילה זאת מונים את גבורותיו ויכולותיו של האל ומברכים: "אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ. בקיץ - מוֹרִיד הַטָּל. בחורף - מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶּׁם". התלמוד, על המשנה הזאת, מסביר מדוע קוראים לברכה זאת "גבורות": רבי יוחנן שואל: מהן גבורות גשמים? ומשיב מפני שיורדים בגבורה. ולביסוס עמדתו הוא מצטט שני פסוקים: האחד, "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר" (איוב ט, י). "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת" (איוב ה, י). השאלה שעולה כעת מן הדיאלוג היא: מתי בדיוק הזמן המתאים לברך את הברכה המיוחדת לחורף "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶּׁם"? לכולם ברור שהזמן המתאים הוא חג הסוכות, דהיינו תחילת הסתיו, אך לא ברור באיזה שלב של החג יש לברך, בתחילתו, באמצעו או בסופו.
כידוע, חג הסוכות ובצמוד לו שמיני עצרת, נמשכים שמונה ימים תמימים. היום הראשון של החג הנו יום טוב של סוכות, ואילו היום האחרון הוא יום טוב הנקרא שמיני עצרת. ביניהם ישנם שישה ימים תמימים של חול המועד. ר' אליעזר טוען שיש לומר "מוריד הגשם" החל מן היום הראשון של חג הסוכות. ר' יהושע טוען שיש לומר זאת החל מהיום האחרון של החג, דהיינו בשמיני עצרת, היום שבו אנו מציינים את שמחת תורה. ר' יהושע טוען שאם ירדו גשמים בחג הסוכות, הרי שיש בכך קללה ולא ברכה. המשנה, במקום אחר, ממשילה את ירידת הגשמים באמצע חג הסוכות, כך: "מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתּוֹן עַל פָּנָיו" (סוכה פ"ב, מ"ט). במילים אחרות, אם ירדו גשמים, הרי האל כועס על המאמינים ולכן יש בכך משום קללה. גם הפרשנים שלעיל מסבירים כי ירידת הגשמים במהלך החג תשחית את הסוכות ובכך תגרם עוגמת נפש רבה לחוגגים. לכן תמהה ר' יהושע: מדוע ר' אליעזר מציע לומר מוריד הגשם כבר מן היום הראשון של החג, ולכן הוא שואל את ר' אליעזר מדוע הוא מקדים לומר מוריד הגשם.
ר' אליעזר מבקש בתשובתו לר' יהושע לעשות הבחנה בין שני עניינים: האחד, הזכרת גבורות גשמים בלבד, דהיינו אמירה הצהרתית בלבד על יכולתו של האל להוריד גשם. השני, בקשה מפורשת מן האל להוריד גשמים מיד. במילים אחרות, ר' אליעזר איננו מבקש כבר מן היום הראשון של חג הסוכות שהאל ימטיר גשמים, אלא רק משבח את האל על יכולתו להוריד גשמים בעת המתאימה. על כך תמהה שוב ר' יהושע: מדוע לא נזכיר את יכולתו של האל להוריד גשמים כל השנה, ולאו דווקא בחלק זה של מעגל השנה העברית. פרשנים מציינים כי בסופו של דבר נקבעה הלכה כר' יהושע. משמע הדברים שיש לומר את הברכות בעת ההולמת אותן.
ממתי עד מתי מבקשים גשמים?
משנה תענית פרק א', משנה ב'
אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג,
הָאַחֲרוֹן מַזְכִּיר, הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר.
בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח,
הָרִאשׁוֹן מַזְכִּיר, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר.
עַד אֵימָתַי שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים?
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן,
שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם, מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן.
מפרשים
רמב"ם: סמוך לגשמים, היא תפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג, כמו שביאר רבי יהודה, וביום טוב הראשון של פסח הראשון, והוא המתפלל שחרית, אומר מוריד הגשם, והאחרון, והוא המתפלל תפילת מוסף, אינו זוכר גשם, אבל אומר מוריד הטל.
הסבר
משנה ב' פותחת בכלל, שאין מבקשים גשמים בתפילה אלא בסמוך לעונת הגשמים. במילים אחרות, אין לבקש גשמים בתפילה שלא במועדם, שכן יש בכך סימן לקללה ולא לברכה. עונת הגשמים, לפי דברי ר' יהודה שלהלן, נפתחת באופן רשמי ביום שמיני עצרת ונסגרת ביום החג הראשון של פסח. ר' יהודה מבקש לקבוע בדיוק כיצד בתפילות של הימים הללו יבואו הדברים לידי ביטוי. בבוקר היום של שמיני עצרת נאמרות שתי תפילות: האחת, תפילת שחרית, או תפילת "יוצר" בלשון חכמים. השנייה, תפילת מוסף המיוחדת לחג. ר' יהודה טוען, שהחזן, העובר לפני התיבה, בשחרית, "הראשון", איננו מבקש גשמים, איננו אומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", אלא "האחרון", שליח הציבור של תפילת מוסף, הוא שאומר זאת. בפסח, לעומת זאת, מחליפים את "מוריד הגשם" ל"מוריד הטל" ביום הראשון של פסח. גם שם קיימות שתי תפילות, שחרית ומוסף. במקרה זה, שליח הציבור הראשון של תפילת שחרית, עדיין מבקש על הגשמים, ואילו שליח הציבור של תפילת מוסף, הוא הנקרא אחרון, כבר איננו מבקש, והוא עובר לתפילה על הטל. יוצא שתקופה המדויקת שבא מבקשים על הגשמים הנה בין תפילת מוסף של שמיני עצרת לבין תפילת שחרית של החג הראשון של פסח.
בהקשר זה מתפתח דיאלוג בין ר' יהודה לר' מאיר. הראשון טוען שהבקשה על הגשמים לא יכולה לעבור את הפסח, שכן מכאן ואילך ייחשב הדבר לקלל ולא לברכה. האחרון טוען שיש לבקש על הגשמים עד לסוף חודש ניסן. הוא סומך את דבריו לפסוק מיואל, שבו מצויין כי האל עדיין ממטיר בחודש הראשון הוא חודש ניסן, ולכן כל ניסן הוא עדיין חודש של גשמים, ולכן יש לבקש גשמים עד לסוף ניסן.
אמרנו לעיל שר' יהודה סבור שיש לבקש על הגשמים עד לתפילת שחרית של ראשון של פסח, ואילו כאן נאמר שר' יהודה סבור שעד שיעבור הפסח כולו. נראה כי ישנה סתירה, לא ייתכן שאותו החכם יאמר שני דברים שונים. רע"ב, בפירוש על המשנה, מיישב סתירה זאת כך: "תרי תנאי נינהו". דהיינו, הסתירה נובעת מכך שמדובר בשני תנאים בעלי אותו השם.
ממתי מבקשים שירדו גשמים בפועל?
משנה תענית פרק א', משנה ג'
בִּשְׁלשָׁה בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בְּשִׁבְעָה בוֹ,
חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג,
כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת.
מפרשים
רמב"ם: יש ארצות, לא יתחילו בהם הגשמים אלא מניסן. וארצות, שיש בהם במרחשוון הקיץ, והגשמים אינם להם טובים, אלא ממיתים ומאבדים, והיאך ישאלו אנשי זה המקום גשם במרחשוון?! הלא זה מן השקר והאיוולת וכל זה דבר אמיתי וגלוי.
רע"ב: בשלשה במרחשוון... אומרים טל ומטר בברכת השנים. והני מילי בארץ ישראל, אבל בגולה אין שואלין עד ששים יום לתקופת תשרי... האחרון שבישראל לנהר פרת - אותן שעלו לרגל החוזרים לבתיהן, ולא יפסיקום הגשמים.
הסבר
המשנה עשתה קודם לגן הבחנה בין אזכור גבורות גשמים לבין השאלה על הגשמים, דהיינו הבקשה המפורשת של המתפלל להורדת גשמים. בשני מקומות בתפילת שמונה-עשרה נזכר עניין הגשמים: האחד, כפי שהוזכר לעיל, בברכת גבורות "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶּׁם". השני, בברכת השנים, בחלק המיוחד לחורף "וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה". רבנו עובדיה מברטנורה מפרש שמשנה זאת עוסקת בחלק של ברכת השנים.
המשנה פתחת בקביעת המועד שבו מבקשים על הגשמים, מתוך הנחה שהגיעה העת לכך, ומתוך צפייה שירדו גשמים בפועל. המשנה קובעת את המועד לתחילת הבקשה על הגשמים לשלושה בחודש מרחשוון, דהיינו כעשרה ימים לאחר חג שמיני עצרת (תלוי במספר הימים בחודש, מלא או חסר). רבן גמליאל, הנשיא של אותה העת, קובע את המועד לשבעה במרחשוון, שהם חמישה עשר יום לאחר חג שמיני עצרת. לפי סיומה של המשנה, ניתן להבין מדוע מבקש רבן גמליאל להוסיף ימים. הסיבה לכך היא ההתחשבות בעולי הרגל מבבל, שבאו לציין את החג בירושלים. לעולים אלה נכונה דרך חזרה של כשבועיים תמימים, ולכן אין לבקש גשמים כדי שלא ייגרם להם צער ונזק בדרכם הביתה.
הרמב"ם בפירושו למשנה זאת מזהיר מפני מסקנה גורפת, שלפיה בכל מקרה מבקשים גשמים החל מהשבעה במרחשוון. לדעתו, בארצות אחרות, שאין האקלים בהן דומה לזה של ארץ ישראל, ואין הגשמים בעת הזאת טובים, אין לבקש על הגשמים, שכן ייחשב הדבר לאיוולת גמורה. אנו מכירים את תופעת גשמי הזעף והסופות הפוקדות חלקים שונים בעולם וגובות מחיר דמים גבוהה, ולכן אין כל סיבה הגיונית לבקש גשמים באותה העת.
תענית יחידים עקב עצירת גשמים
משנה תענית פרק א', משנה ד'
הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים,
הִתְחִילוּ הַיְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה,
וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה
וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
מפרשים
רמב"ם: יחידים הם התלמידי חכמים, ואלו התעניות שני וחמישי ושני.
רע"ב: הגיע שבעה עשר במרחשוון - וכבר עברו שלשה זמנים, שהם שלשה במרחשוון ושבעה, ושבעה עשר... אוכלים ושותים משחשיכה - מותר להם לאכול ולשתות כל ליל התענית עד שיעלה עמוד השחר.
הסבר
במשנה הקודמת נקבע על ידי רבן גמליאל המועד המאוחר ביותר לבקשת הגשמים לשבעה במרחשוון. במידה שעשרה ימים לאחר מועד זה, החל מהשבעה עשר במרחשוון, לא החלו הגשמים לרדת, ראו בכך חכמים משום סימן רע. כדי למנוע את הרעה של עצירת גשמים, כבר ממועד זה על היחידים, תלמידי החכמים כפי שאומרים המפרשים, לנקוט בתענית. תענית משמעה צום. להבדיל מצומות אחרים, יום הכיפורים או תשעה באב, תענית זאת מתקיימת בתנאים הבאים: מתקיימת במהלך אור היום בלבד, ואילו בלילה מותר לאכול. במשך ימי התענית מותר לעבוד, להתקלח, להתבשם, לנעול נעליים יוקרתיות ולקיים יחסי אישות. תענית זאת מתקיימת משך שלושה ימים לא רצופים, ולפי המפרשים בימי שני, חמישי ושני.
תענית ציבור עקב עצירת גשמים
משנה תענית פרק א', משנה ה'
הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים,
בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיוֹת עַל הַצִּבּוּר.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה,
וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה
וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
הסבר
כשבועיים לאחר שתלמידי חכמים פתחו בתענית יחידים, מראש חודש כסלו ואילך, וטרם ירדו גשמים, מגיעה העת להרחיב את התענית מתענית יחיד לתענית ציבור. בית דין מוסמך לגזור שלוש תעניות, בדומה לתעניות היחידים, על הציבור ומה שאסור בתענית יחידים אסור בתענית ציבור ומה שמותר מותר.
עד כה, אנו עדים לכמה מועדים קבועים במשנה לעניין הבקשה על הגשמים ועל התעניות: כ"ב בתשרי, שמיני עצרת, מזכירים גבורות גשמים. ג' במרחשוון, ו-ז' במרחשוון, לפי רבן גמליאל, מבקשים גשמים בברכת השנים. י"ז במרחשוון פותחים תענית יחידים. ראש חודש כסלו פותחים בתענית ציבור.
שלוש-עשרה תעניות ציבור חמורות
משנה תענית פרק א', משנה ו'
עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ,
בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם,
וַאֲסוּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבִסִיכָה
וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְּׁמִישׁ הַמִּטָּה,
וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת.
עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ,
בֵּית דִּין גּוֹזְרִין (עֲלֵיהֶם) עוֹד שֶׁבַע,
שֶׁהֵן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר.
הֲרֵי אֵלּוּ יְתֵרוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת,
שֶׁבָּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת,
בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁכָה,
וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.
מפרשים
רמב"ם: אלו השבע תעניות משלימות שלשה עשר תעניות על הציבור. לפני שכבר התענו שש. ומטין עם חשיכה, פירוש, שפותחים קצת דלתי החנויות עם חשיכה, ואין מוציאים הסחורות שבחנות ואין עושה מהן שורה.
רע"ב: מתריעין - בשופרות... ובחמישי מותרין - לפתוח כל היום.
תיו"ט: אוכלים ושותים מבעוד יום - כמו שעושים בצום כפור.
הסבר
עד עתה נגזרו על הציבור שלוש תעניות, ובמקרה שטרם ירדו גשמים כמצופה, גוזרים בית דין שלוש תעניות נוספות, והן מצטרפות לסך של שש תעניות. שלוש תעניות אלו נבדלות מן הקודמות בכך שהן זהות לתענית של יום כיפור ותשעה באב: אוכלים מבעוד יום, משמע צמים לפחות 24 שעות, החל מערב היום הקודם על לערב היום הנוכחי, וכמו כן אסורים הדברים הבאים: אכילה, שתייה, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילה ותשמיש המיטה. תוספת ציבורית חשובה להפגנת התענית ברבים היא נעילת המרחצאות, ובכך מונעים רחיצה וסיכה ממי שמבקש להפר את תענית הציבור.
היה ותעניות חמורות אלו לא סייעו בהורדת הגשמים, בית דין מוסיף וגוזר על הציבור שבע תעניות נוספות, שהן מצטרפות לסך שלוש-עשרה תעניות. בשבע התעניות הללו נוקטים בצעדים ציבוריים נוספים המפגינים לעיני כל את ימי התענית, ואלו הם: מתריעים בשופרות ומכריזים על התענית והחנויות ננעלות במהלך היום. ביום שני בשבוע רק לעת ערב פותחים אותן חלקית, ואילו ביום חמישי בשבוע פותחים אותן לגמרי, וכל זאת מפני ערך אחר חשוב לא פחות והוא כבוד השבת, כדי שהציבור יוכל להיערך כראוי לשבת.
חומרות נוספות עקב עצירת גשמים
משנה תענית פרק א', משנה ז'
עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ,
מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה,
בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ,
כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם.
הַיְחִידִים חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּים עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן.
יָצָא נִיסָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, סִימַן קְלָלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם, וגו'.
מפרשים
רמב"ם: בנין של שמחה ונטיעה של שמחה, כמו הפתוחים והציורים כמו שעושים העשירים המאריכים בבניינם ונטיעת הבשמים והפרדסים שעושים המלכים. אבל בנין לדירה ונטיעה הנטועה לפירותיה ולחיות בשבחה אינו אסור ואין מבטלים אותה לעולם.
רע"ב: וכל הדינים הללו בארץ ישראל וכיוצא בה. אבל האיים הרחוקים שזמן הגשמים שלהם אינו כזמן הגשמים של ארץ ישראל, כל אחד ואחד שואל הגשמים בזמן שהוא צריך להם. ואם עבר אותו הזמן הידוע להן ולא ירדו גשמים, בית דין של אותו מקום גוזרים תעניות על הצבור אחר שהתענו היחידים כסדר השנוי במשנה.
הסבר
לאחר שנגזרו שלוש-עשרה תעניות על הציבור, ועבר זמן ניכן מזמן הגשמים בארץ ישראל, לא ניתן להמשיך ולהעיק על הציבור, שממילא סובל עקב עצירת הגשמים. מתעה ואילך יש לשנות את ההתנהגות היום יומית באופן הבא: מקטינים את היקף הפעילות המסחרית, מצמצמים את היקף פעילות הפתוח כמו בניית בתים ונטיעת עצים, נמנעים מעריכת מסיבות אירוסין ונישואין ולבסוף אף ממעטים בדברי שלום שבין איש לרעהו. המפרשים מבקשים לסייג מעט את ההחמרות שהוטלו על הציבור בשלב זה ואומרים שככל שמדובר בבנייה ובנטיעה לצרכי קיום ולא לצרכי מותרות הרי שמותר, ואולי אף רצוי. לכל שרשרת ההחמרות האלה כוונה תיאולוגית ברורה, להעניק לציבור תחושה כאילו הם נזופים לפני המקום, כאילו האל כועס עליו ומענישו בעצירת הגשמים.
בחודש ניסן תמה עונת הגשמים ולכן אין כל עניין לבקש גשמים, גם אם הייתה השנה שחונה. עד לניסן ניתן לקיים תענית יחיד, וכפי שאמרנו לעיל היחידים הם תלמידי החכמים. הללו מקבלים על עצמם חומרות נוספות על אלה שהציבור מקבל על עצמו. משעה שנגמר חודש ניסן נחשבים הגשמים לקללה ולא לברכה. המשנה סומכת את דבריה לסיפור הנזכר בספר שמואל, לפיו מוריד האל גשמים באמצע הקיץ ויש בכך משום נזיפה בעם וסימן לקללה:
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם. גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ. וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ (שמואל-א יב, טו-יט).