גירסה 2
הסליחה הראשונה בסדר הסליחות הנהוג אצל האשכנזים בעשרה בטבת מתחילה במילים 'אזכרה מצוק אשר קראני'. במחרוזת האחרונה נמצאת החתימה 'יוסף', אבל חלקו החוקרים לגבי מקוריותה של מחרוזת זו ולגבי זהותו של המחבר.
לאחרונה מצאה פרופ' שולמית אליצור הוכחה שמחברה של הסליחה הוא ר' יוסף בר יצחק אבן אביתור - מראשוני פייטני ספרד, במאה העשירית. באחת העתקות הפיוט בגניזה הקהירית מיוחס הפיוט במפורש לר' יוסף אבן אביתור. גם הביטוי המקראי 'במו פי' המשולב בפיוט הוא כמעט ייחודי לר' יוסף אבן אביתור (עיין גם בטיפיוט 2).
כיצד הגיע הפיוט גם למצרים וגם לאשכנז? הפיוט נכתב על ידי ר' יוסף אבן אביתור בספרד, משם הגיע לצרפת, ומשם, במסגרת 'נדידת הפיוטים' במאות הי"ב והי"ג, נדד למזרח אירופה, ונתקבל במנהג פולין (ולא במנהג אשכנז המערבי, מנהג ריינוס). פיוטים מספרד המוסלמית נדדו תדיר גם למצרים ולשאר ארצות האסלם. אבל מפני שידוע לנו שר' יוסף אבן אביתור היגר בעצמו למצרים, מתקבל על הדעת שבמקרה זה הוא עצמו הביא עימו למצרים את פיוטיו שחיבר בספרד.
בסליחה זו דן הפייטן על ארבעה מאורעות קשים שקרו בחודש טבת:
ח' בטבת - תרגום התורה ליוונית, אירוע שגרם לפי כמה מקורות להחשכת העולם במשך שלשה ימים.
ט' בטבת -- מות עזרא הסופר.
י' בטבת -- סמך מלך בבל מצור על חומת ירושלים
ה' בטבת -- השמועה על חורבן ירושלים הגיעה לבבל (בשנה שלאחר החורבן).
האירועים השלישי והרביעי מוזכרים במקרא, שניהם בספר יחזקאל: 'היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים' (יחזקאל כד, ב), ו'בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר' (שם, לג, כא).
האירוע הראשון (ח' בטבת) מוזכר ברשימת הצומות המכונה בשם 'מגילת תענית בתרא', שאת גלגוליה תיארה וההדירה לאחרונה פרופ' אליצור.[1] האירוע השני נזכר ב'מגילת תענית בתרא' כך:
'בתשעה בו (לחודש טבת) לא כתבו רבותינו על מה הוא'
אבל כמה מסורות, ביניהן איטלקיות, יודעות לספר שבתאריך זה מת עזרא הסופר (ולפי חלקן אף נחמיה). מסורת כזו בודאי הייתה בידי ר' יוסף אבן אביתור, כאשר כתב בפיוטו את המחרוזת הבאה:
'זועמתי בתשעה בו בכלימה וחפר (חפר = בושה)
חשך מעלי מעיל הוד וצפר (חשך = מנע. צפר - לשון 'צפירת תפארה').
טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר
הוא עזרא הסופר'.
כידוע, מורו של ר' יוסף אבן אביתור היה ר' משה בר חנוך, ראש ישיבת קורדובה בספרד. לפי המסורת היה ר' משה זה אחד מארבעת השבויים שהפיצו את לימוד התלמוד הבבלי. מוצא כולם היה מדרום איטליה. ידועים כמה עניינים שר' יוסף הלך בהם לפי מסורת הפיוט האיטלקית, ויתכן שהמסורת על סיבת האבל בט' בטבת התגלגלה אף היא מאיטליה לר' יוסף אבן אביתור דרך רבו ר' משה בר חנוך.
ישנם כמה הבדלים בין הנוסח המקורי של הפיוט, שנשמר גם בכתבי היד האשכנזיים ממזרח אירופה (כולל למשל 'מחזור נירנברג' המפורסם, ופירוש הפיוטים 'ערוגת הבושם' לר' אברהם בר עזריאל'), לבין דפוסי מנהג אשכנז המצויים:
הנוסח המקורי נוסח הדפוס
שורה 2: בארבע מכות בחודש זה דכאני בשלש מכות בחדש זה הכני
שורה 6: הלא שלשת ימים נקבעתי בתענית הלא שלשתן קבעתי תענית
שורה 17: מנין סדר חדשים בחמשה בו העיר מנין סדר חדשים בעשרה בו העיר
לפי הנוסח המקורי הפייטן נותן בטור 2 כותרת לכל ארבעת האירועים (הנ"ל) שיזכיר אחר כך. לפי התיקון הוא מדבר רק על שלשת האירועים הראשונים, ואת הרביעי רק יזכיר כתוספת.[2] נראה שלא רצו לכלול את יום ה' בטבת כצום מחייב (ראה להלן). תיקון זה גרר אחריו (לפי פרופ' אליצור) את התיקון השני, ובמקום לפרש ש'שלשת ימים' הם ימי הצום על תרגום התורה, הועתק פירוש הטור על שלש המכות שנזכרו קודם (לפי הנוסח המתוקן). על ביאור טור 17 בצורתו המקורית והמתוקנת ראה להלן.
מעניין במיוחד עניין האבל בחמשה בטבת, ועל פי מקורו נוכל להציע פירוש לטור 17 הנ"ל.
כידוע, נחלק ר' שמעון בר יוחאי על רבו ר' עקיבא לגבי פירוש הביטוי 'צום העשירי' המופיע בפסוק בזכריה ח, יט:
'צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים'.
לפי ר' עקיבא 'צום העשירי הוא י' בטבת, ולפי ר' שמעון בר יוחאי ה' בטבת.[3] לפי ר' שמעון בר יוחאי 'עשו יום שמועה כיום שריפה', כלומר בני הגולה קבעו יום צום בחמשה בטבת, כמו צום ט' באב. ועל צום זה נשאל זכריה כשחזרו מבבל.
ר' שמעון בר יוחאי ממשיך ואומר:
'ונראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והוא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון. אלא שהוא מונה לסדר חדשים, ואני מונה לסדר פורעניות'.
פירוש הדברים: לפי ר' עקיבא האירוע של י' בטבת (תחילת המצור) שכרונולוגית הוא האירוע הראשון, נזכר בפסוק אחרון ('צום העשירי'), אבל לפי דעתו של ר' שמעון האזכור המקראי תואם לסדר הכרונולוגי, שהרי יום השמועה ה' בטבת קרה אחרון, ונזכר בפסוק ('צום העשירי') אחרון. לפי זה ר' עקיבא 'מונה לסדר חודשים', כלומר הפסוק מסדר את הצומות לפי סדרן על פי חדשי השנה (רביעי, חמישי, שביעי, עשירי), שלא לפי סדר הפורעניות הכרונולוגי, ור' שמעון הולך לפי הסדר הכרונולוגי.
אבל אם נדייק, ר' עקיבא הולך רק לפי סדר החדשים (שהרי ברור שזהו סדרו של הפסוק, שהוא מונה את החודשים), אבל ר' שמעון הולך גם לפי סדר החדשים וגם לפי סדר הפורעניות, ולכן טוען ר' שמעון ש'נראין דברי מדבריו'. על דיוק זה עמד רש"י (ר"ה יח, ע"ב, ד"ה 'אלא שהוא מונה לסדר החדשים'):
'ואמר (ר' עקיבא) שלא הקפיד המקרא אלא על סדר החדשים, לכך מנה תמוז קודם לטבת, ואני (ר' שמעון) מונה אף לסדר פורענות'.
וכן גם בפירושו של ר' חננאל, בעל המסורת האיטלקית (אביו, ר' חושיאל היה גם הוא אחד מארבעת השבויים הנ"ל):
'ואני (ר' שמעון) מונה לסדר חדשים ולסדר פורענויות על הסדר...'
נחזור עתה לפיוטו של ר' יוסף, ונעיין במחרוזת החמישית:
'מנין סדר חדשים בחמשה בו אעיר (לפי הנוסח המתוקן: 'בעשרה בו')
נהי וילל במו פי אפעיר (אפער את פי ביללה)
סדר פורעניות בתוך לבבי יבעיר
בבא אלי הפליט לאמר הוכתה העיר'
ברור שר' יוסף מדבר על עניין השמועה שהגיעה לגולה, הן בתחילת המחרוזת והן בסופה. ברור גם מדוע הביטוי 'סדר פורעניות' מתאים לחמשה בטבת, מפני שעל פי ר' שמעון 'צום העשירי' הוא חמשה בטבת, והוא מנוי על פי 'סדר הפורעניות' הכרונולוגי. נראה שר' יוסף רצה להזכיר גם את הפורענות הזו, בלי קשר לשאלה ההלכתית אם יש לצום דווקא ביום זה או לא. הרי בכל הפיוט לא פירש ר' יוסף את חיוב הצומות, אלא רק הזכיר את הצרות והמכות שבו בחודש המדובר. יתר על כן, הפייטן ערך את פיוטו כך שצום ה' בטבת מוזכר רק בסוף, מפני שסיבת הצום היא אמנם האחרונה בסדר הפורעניות על ירושלים. לפי זה יש לפרש את הביטוי 'סדר פורעניות בתוך לבבי יפעיר' בדרך נוספת: אני מזכיר את ה' בטבת בפיוט לפי סדר הפורעניות הבוער בתוך לבי. ואם תאמר: והרי תרגום התורה ליוונית מאוחר כרונולוגית לחורבן בית ראשון, ואיך הקדים אותו הפייטן? נראה בפשטות שהפייטן לא רצה להפריד בין הימים הסמוכים ח' ט' וי' בטבת, כמו שהוא עצמו אומר בטור 6: 'הלא שלשה ימים נקבעתי בתענית'.
כיצד נסביר את הטור הקשה 'מנין סדר חדשים בחמשה בו אעיר'?
נראה לי שהפייטן רומז בדיוק למה שכתבו גם רש"י וגם רבינו חננאל: שלפי ר' שמעון ה' בטבת מתאים הן לסדר החדשים והן לסדר הפורעניות. לפי זה הפייטן אומר: 'גם (אפילו) למנין סדר חדשים בחמשה בו אעיר'. ושמא מסורת פירוש זאת של התלמוד הבבלי, שהייתה ידועה באיטליה, הגיעה אף היא לר' יוסף אבן אביתור על ידי מורו ר' משה בר חנוך.
בנוסח הדפוסים העדיפו לתקן 'מנין סדר חדשים בעשרה בו אעיר', כפי שיטת ר' עקיבא, אך נראה שר' יוסף הלך בפיוטו דווקא בשיטתו הפרשנית של ר' שמעון בר יוחאי (גם אם לא פסק הלכה כמותו). רצוי, אם כן, לחזור לנוסח המקורי של הפיוט, כדי להעמיד את דבריו של ר' יוסף על דיוקם.
הערות נוספות:
א) ייתכן שרש"י הכיר את הסליחה בצרפת, וממנה למד את רעיון הפירוש 'אף לסדר פורענויות'.
ב) הסליחה של ר' יוסף הייתה ידועה גם לר' אלעזר הרוקח מוורמייזא, אף על פי שלא נהגה בהרבה מקהילות אשכנז. גם ר' אלעזר חיבר סליחה לי' בטבת ('אפפו עלינו רעות'), ושילב בה את הביטויים 'דיעכנו אריה' ו'בעת הפעיר', בעקבות לשונו של ר' יוסף: 'דיעכני בשמונה בו' ו'במו פי אפעיר'.
[1] בספרה 'למה צמנו' - מגילת תענית בתרא ורשימות הצומות הקרובות לה'.
[2] לפי שני הנוסחים כולל ר' יוסף את ארבעת האירועים בטור 23: 'פצתי על ארבעתן'.
[3] המחלוקת מופיעה בכמה מקורות תלמודיים קדומים, בגמרא בר"ה דף י"ח ע"ב, בירושלמי, בתוספתא סוטה ובספרי דברים.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות