במסעו לארץ ישראל השתהה ר' יהודה הלוי במצרים במשך למעלה מחצי שנה (בשנים 1140 - 1141), ונותרו לנו ממנו שפע שירים שכתב בתקופה זו (עיין גם טיפיוט 40). בתוכם שרדו כמה שירים המתארים את חוויות הנסיעה על הנילוס מאלכסנדריה לקאהיר (פוסטאט, אשר נקראת גם 'מצרים' העיר, המייצגת את הארץ כולה). יחסו של ריה"ל למצרים מתברר הן מתוך העיון בשירים אלו, והן מספר הכוזרי, שהוא קדום בכחמש עשרה שנה לזמן המסע. שאלת חשיבותה של מצרים היא דוגמא מאלפת כיצד משתלבות יחד הגותו ויצירתו הספרותית של ר' יהודה הלוי.
א. השיר 'א-להי פלאך' נכתב בעת המסע על הנילוס:
א-להי, פלאך דור דור ירוחש / ומפי אב לבנים לא יכוחש
וזה היאור לעד כי דם הפכתו / בלא להט ולא קסם ונחש
אבל שמך ביד משה ואהרן / והמטה אשר נהפך לנחש
היה לעזר לעבד האמין בך / ולראות את מקומות פלאך חש
ביאור: 1 ירוחש: יסופר. לא יכוחש: לא ניתן להכחישו. 3 אבל: אלא (היאור נהפך לדם בעזרת השם המפורש והמטה, ולא ע"י קסמים). 4 לעבד האמין בך: הכוונה למשורר עצמו. מקומות פלאך: ארץ ישראל וירושלים.
היאור מעיד על אמיתות הסיפורים בתורה. המסורת העוברת מדור לדור לא ניתנת להכחשה, בהתאם לעיקרון על חוזק המסורת המבואר בספר הכוזרי גם בקשר למעמד הר סיני. כדרכו בשירי הים שלו (טיפיוט 20), על אף התפעלותו מן היאור, אין המשורר שוכח שייעודיו העיקרי הם ארץ ישראל וירושלים, אשר מוזכרים דווקא בסוף השיר. השיר מתובל בביטויים ופסוקים מפרשות שמות ווארא. הביטוי 'פלאך' מופיע בשיר פעמיים, בתחילתו במשמעות נס ופלא, ובסופו במשמעות 'הפלאה', כלומר המקומות המובדלים והמקודשים. בכך מוסיף המשורר לניגוד שהוא יוצר בין ארץ מצרים לארץ ישראל.
ב. בשיר 'צנפני זמן' משווה המשורר בין מדבר מצרים (הוא 'מדבר נוף') לבין ארץ ישראל וירושלים ('מדבר יהודה' ו'יפה נוף'), ובראותו את מדבר מצרים שוב הוא נזכר בייעדו העיקרי, ארץ ישראל:
צנפני זמן אל מדברי נוף / אמור לזמן יטלטל עוד ויצנוף
עדי כי אחזה מדבר יהודה / ואבוא אל ירכתי צפון יפה נוף
ואעטה שם יקר משם א-להי / ואלבש את פאר קדשו ואצנוף
ביאור: 1 צנפני: גלגל אותי (יש' כב, יח). נוף: ארץ נוף היא מצרים, על שם העיר נוף=ממפיס. לזמן: לגורל העולם (ביטוי שגור בפי חכמי ספרד). 2 עדי: עד. ירכתי צפון וכו': ירושלים, והלשון 'צפון' נופל על לשון 'יצנוף'. 3 ואעטה וכו': הכוונה שאזכה להשראה רוחנית בעת שאגיע לירושלים. ואצנוף: אחבוש כמצנפת.
ג. בשיר 'ראה ערים' נזכר בפירוש הכבוד שיש לתת למצרים:
ראה ערים והתבונן פרזות / אשר היו לבני ישראל לאחוזות
ותן כבוד למצרים, והקל / פעמיך, ואל תדרוך עזוזות
בחוצות אשר עברה בם השכינה / לבקש דם ברית על המזוזות
ועמוד אש ועמודי עננים / ועיני כל מצפות שם וחוזות
5 ומשם חוצבו בעלי ברית א-ל / ופינות עם ה' שם גרוזות
ביאור: 1 פרזות: הכפרים, והכוונה לערים ולכפרים שבארץ גושן. 2 והקל פעמיך: אל תלך בחוזקה ובכוח (=עזוזות), אלא דרך כבוד. 3 בחוצות: ברחובות. עברה בם השכינה: בזמן מכת בכורות. דם ברית: דם קרבן פסח שהיה על המזוזות. 4 וחוזות: ורואות. 5 ומשם חוצבו: בארץ מצרים נחצב עם ישראל, שהם בעלי בריתו של הקב"ה. ופינות עם ה': פינות העם הם המנהיגים (שופ' כ, ב), והכוונה למשה ואהרון. גרוזות: חצובות, והכוונה שהמנהיגים נחצבו במצרים.
חשיבותה של מצרים היא ששם נתגבשו עם ישראל ומנהיגיו, וששם היו הניסים הראשונים וגילויי השכינה: מכת בכורות, עמוד הענן ועמוד האש.
ד. בספר הכוזרי (ב, כב) דן המחבר בחשיבותה של ארץ ישראל, ובדרך אגב הוא מדבר גם על מעמדה של מצרים:
'אמנם את מצרים ראו (חכמים) כעומדת במעלה מעל שאר ארצות חוץ לארץ, אך ממנה דנו קל וחומר עליהן, באמרם: 'ומה מצרים, שנכרתה עליה ברית, אסור (אסור למלך ישראל להשיב את ישראל אליה) - שאר ארצות לא כל שכן''.
קטע קצר זה, המשולב בתוך מעלותיה של ארץ ישראל, עורר קשיים מרובים עד שבחלק ממהדורות הספר הוא הובא בסוגריים. היו אף שטענו כנגד ריה"ל שטעה בהבנת המדרש. כדי להבין אותו נכונה יש לחזור אל דברי חז"ל, המובאים בספרי דברים, קנט:
'ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, (וה' אמר לכם לא תסיפון לשוב בדרך הזה עוד)': - ומה מצרים שהברית כרותה עליה, עבירה מחזירתם לשם (בנוסח משובש: עבירה מחזיר לשם עבר, המחזיר העם לשם) , שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהן, על אחת כמה וכמה'.
ניתן להבין את ה'קל וחומר' בשתי צורות, אחת בגנותה של מצרים ואחת בשבחה:
בגנותה של מצרים: ומה מצרים, שהקב"ה כרת ברית שלא ישובו לשם (כבהמשך הפסוק), המלך החוטא עלול לגרום שישראל יחזרו למצרים, שאר ארצות, שהירידה אליהן חמורה פחות, על אחת כמה וכמה שחטאי המלך עלולים לגרום שיחזרו לשם'.
בשבחה של מצרים: ומה מצרים, שנכרתה עליה ברית (ראה להלן), אסור לחזור לשם, והמחזיר את ישראל לשם עבר עבירה (כמו שהבין בעל הנוסח המשובש); ארצות אחרות, שהינן פחות חשובות ממצרים, לא כל שכן שהחזרה אליהן היא עבירה.
נראה שריה"ל הבין את המדרש כמספר בשבחה של מצרים. לפי זה מצרים עומדת במעלה מעל שאר ארצות, אבל כמובן מעלתה נמוכה משל ארץ ישראל. כיצד פירש ריה"ל את הביטוי 'שנכרתה עליה ברית'? - כאן עלינו לחזור לשיר 'ראה ערים', שהביטוי 'ברית' מופיע בה פעמיים, ופירושו: קרבן פסח, שהוא כעין הברית שנכרתה בין עם ישראל לקב"ה במצרים. (ריה"ל אינו מזכיר את ברית המילה שנתלוותה לקרבן הפסח, ולא את הפסוק 'בדם בריתך שילחתי אסיריך מבור' הנדרש על יציאת מצרים).
ה. המקור החשוב, המעניין והמפורט ביותר על יחסו של ריה"ל למצרים הוא השיר 'למצרים עלי כל עיר תהלה' (מצורף בקובץ). השיר נכתב בנסיבות מיוחדות, כפי שמעידה הכותרת המופיעה בערבית באחת ההעתקות שלו:
'מה שאמר על אלה שמתחו ביקורת עליו, על שעלה לפוסטאט, אף על פי שחפצו היה בארץ ישראל, ואמר בתהילתה (של מצרים)'.
מן הכותרת ניתן ללמוד שהתכנית הידועה של ריה"ל הייתה לנסוע מאלכסנדריה לארץ ישראל ישירות, ואז קיבל החלטה לבקר בקהיר. נראה שהשינוי נבע מההחלטה לשהות בחודשי החורף במצרים (ולהפליג רק אחרי שבועות, כאשר הים נוח להפלגה), מהרצון להיענות להזמנת הביקור של נגיד יהודי מצרים, שמואל הנגיד, ומעל לכל - לשהות במחיצתו של גדול ידידיו - חלפון הלוי איש פוסטאט. אין זה ברור מדוע שינוי זה גרם לביקורת (אולי מסיבות פוליטיות, שלא רצו שיכבד את אנשי פוסטאט; ואולי כהקנטה גרידא, כי ריה"ל נטה להתבדל מרוב אנשי אלכסנדריה). הביקורת כללה טענה (מן הסתם מתחסדת) שריה"ל מכבד את מצרים (קהיר) יותר מדי, במקום את ארץ ישראל.[1]
השיר עצמו הוא פנינה ספרותית. במחצית הראשונה מתוארת מצרים (העיר, כלומר פוסטאט, אך גם הארץ), וחשיבותה הדתית. ריה"ל סוקר את המאורעות הגדולים שאירעו במצרים: בחירת עם ישראל, מקום הולדת שלוחי הקב"ה (משה ואהרן), עמוד האש והענן, קרבן הפסח (שוב חוזר הביטוי 'דם הברית'), מקום תפילתו של משה, מזבח ה' שנעשה במצרים (ישע' יט, יט), נהר הנילוס הוא נהר הפישון, שהוא מנהרות גן עדן, ועוד.
אבל בדיוק באמצע השיר משנה המשורר כיוון, ופונה לשבח את ארץ ישראל. טור המעבר:
'חקרנוה, וכן היא, אך לבבי / ימאן למרפים על נקלה
ואדע כי שכינה נטתה שם / כאורח לצל אלון ואלה
ועם שלם (=ירושלים) וציון היא כאזרח / ושם תורה ושמה הגדולה
כלומר למרות כל כבודה של מצרים, אין היא אלא מקום זמני שהשכינה הייתה בה כאורח, לפני שהגיעה לבית האמיתי, הוא ציון. ריה"ל ממשיך ומסדר את דרגות הקדושה:
וירד מקדושתה (של ארץ ישראל) לבבל / ומצרים [כמועל בה מעילה]
אבל איש יעלה מכל ארצות / אליהן (למצרים ולבבל) - מעלה היא לו מעולה
מצרים ובבל הן בדרגה אמצעית בין שאר הארצות לבין ארץ ישראל, ומי שיורד מארץ ישראל אליהן הוא כמועל מעילה בארץ ישראל.[2]
מטרת השיר היא להראות שריה"ל לא שכח במאומה את חשיבותה של ארץ ישראל, גם אם הוא רוצה לבקר בפוסטט. יתר על כן, כמו השכינה, גם הוא רואה לעצמו את מצרים כמקום גרות ואירוח בלבד, כאשר מקום האזרחות אינו אלא ארץ ישראל לבדה.
ו. לאור המקורות האלה, יכולים אנו, לסיום, להבין היטב את הבית הבא מתוך 'ציון הלא תשאלי':
'שנער ופתרוס היערכוך בגדלם? ואם / הבלם ידמו לתומיך ואוריך'?
פירוש: אפילו בבל ומצרים, שמעלתם גבוהה (כפי שראינו בשיר הקודם), אינם משתווים לגדלך, ואינם יכולים לדמות אליך, שאת מקום השכינה האמיתי.
גירסא 2
[1] הערות: 1 כמה חוקרים התלבטו בהבנת כותרת השיר ובנסיבות חיבורו, אך לדעתי אין שום סתירה בין תוכן השיר ובין הכותרת. 2. בסוף השיר מכנה ריה"ל את המלעיגים עליו 'מליצים', ולפי זה מדובר במשוררים, שאולי כתבו נגדו איזה שיר בעניין. אין להוציא מכלל אפשרות שמי שהתנגד לנסיעתו למצרים הוא ר' יצחק אבן עזרא, שהגיע עם ריה"ל מספרד ונשאר במצרים, ולא נסע עימו לארץ ישראל. יתכן שלא רצה שריה"ל יסע עימו לפוסטאט. 3. פקפוקו של ריה"ל (בסוף השיר) באמונתם של המליצים 'אשר אם בדת א-ל מאמינים - אדינמו בתורת הקהילה / ואם לא יאמינו - הן מחיצה, ואין ביני וביניהם נחלה' מתאימה אף היא ליצחק אבן עזרא. 4. שלשת הבתים המסיימים אינם תוספת מאוחרת, כי בלעדיהם מתערערת הסימטריה של השיר (להלן). 5. שיר זה מהווה הוכחה נוספת לכך שריה"ל לא תיכנן לנסוע לארץ ישראל דרך המדבר, אלא דרך הים (שלא לפי טענת כמה חוקרים).
[2] המילים 'כמועל בה מעילה' נמחקו כנראה על ידי יהודי מצרים, שחלקם ירדו אליה מארץ ישראל לאחר הכיבוש הצלבני. ריה"ל משווה בין חשיבותה של מצרים לחשיבות בבל, על פי הגמרא בכתובות קי, ע"ב.
| קובץ מצורף | גודל |
|---|---|
| File0069.jpg | 776.23 ק"ב |
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות