מעמד הר סיני נחשב לארוע החשוב שבו התגלה הקב"ה לכל עם ישראל יחד, ולפי ספר הכוזרי רשמי מאורע זה עברו במסורת מושרשת בעם ישראל כולו והם מהווים הוכחה לאמיתותו של המאורע. ההתגלות הכללית הזו מהווה גם דוגמא לחוויית ההתגלות הפרטית של הקב"ה לנביאים בכלל, ולאדם הפרטי שמאמין בו בפרט.

התגלות כזו, המהווה קשר בסיסי בין האדם לבוראו, מבהירה לאדם ומוכיחה את אפשרות קיומם גם של שאר צורות הקשר שבין האדם לא-להיו: הנפש השוכנת בגוף, חסדיו של הקב"ה לאדם, וקשר התפילה שבין האדם לא-לוהיו. כל אלה מובנים יותר לאדם שמאמין בקב"ה לאחר ההתגלות בסיני, או לאחר התגלות פרטית העשויה כעין ההתגלות בסיני.

את כל העיקרים האלה שוזר ר' יהודה הלוי בפיוט 'יעירוני בשמך רעיוני'. פיוט מפורסם זה הוא 'רשות' ל'ברכו', היינו פיוט הנאמר לפני אמירת 'ברכו'. הוא כלול ברשימה קדומה של פיוטי ריה"ל, שם הוא משובץ כפיוט ראשון לחג השבועות, מן הסתם מפני שמוזכר בו מעמד הר סיני. הפיוט הוא במבנה של שיר ספרדי קלאסי (חרוז אחיד, בכל בית דלת וסוגר, והדלת הראשונה חורזת אף היא בחרוז 'ני'). אבל יש בו גם מסימני שירת הקודש, שם המשורר 'יהודה' חתום בו בראשי הבתים.

בשני הבתים הפותחים נאמר:

            י'עירוני בשמך רעיוני / וישימו חסדיך לפני

            ה'בינוני דבר נפש יצרתה / קשורה בי - והיא נפלאת בעיני

מחשבותיו של המשורר (= רעיוני) מעירות אותו בבוקר (ראה להלן), בעודו חושב על הקב"ה. מחשבות אלה הביאו אותו להבין על אפשרות היות הנפש קשורה בגופו של המשורר אף על פי שהיא יצירתו של הקב"ה. מהם אותם רעיונות שהעירו אותו? נראה שהם מפורטים בשני הבתים הבאים:

            ו'ליבי ראה ויאמן בך / כאילו מעמד היה בסיני

            ד'רשתיך בחזיוני - ועבר / כבודך בי וירד בענני

הרעיונות קשורים לחזיון שהקב"ה נתגלה למשורר בשנתו, בראיית הלב (על פי שירמן), שהרי נאמר כאן : 'ליבי ראך'. חזיון זה הביא את המשורר לאמונה בקב"ה כאילו היה זה חזיון של מעמד סיני, מעמד שהביא לכלל האמונה בקב"ה. חזיון זה, שקרה למשורר בשנתו, היה בבחינת 'ועבר כבודך בי', וכבודו של הקב"ה ירד בשעת שנתו של המשורר (='בענני'). והנה חזיון זה ו'ראיית הלב' הזו הם הרעיונות שהעירו את המשורר 'בשמו' של הקב"ה.  

בבית האחרון מביאים הרעיונות והמחשבות את המשורר לקום ממיטתו, להתפלל, להודות ולברך את שם כבודו של הקב"ה:

            ה'קימוני שעיפי מיצועי / לברך שם כבודך ה':

ניתן לשאול האם המשורר מדבר כאן על שינה רגילה שלו, או שה'שינה' היא מושאלת, והכוונה להתעמקות מחשבתית של המשורר כאיש ההגות. נראה שכאן מדובר על אירוע שקרה למשורר בשנתו ממש, והוא מספר אותו כאילו מייד בעת התעוררותו. כך גם מתקשרים יחד תהליך ההתעוררות, הנפש החוזרת לאדם בעת יקיצתו, הקימה מן המיטה (משמע שהיה ממש שוכב), ותפילת הבוקר שעבורה נכתב הפיוט.

פיוט זה אינו הפעם היחידה שר' יהודה הלוי מספר בשיריו על חזיונות כעין נבואיים שקרו לו. כתיבתו של הפיוט ואמירתו בבית הכנסת משחזרים את המאורע הפרטי החשוב הזה כמה פעמים. בעיני ר' יהודה הלוי אין ספק באפשרותו של אירוע זה לקרות, בגלל העובדה שהוא כבר קרה באופן ציבורי במעמד הר סיני. דרך אגב, בביטוי 'ועבר כבודך בי וירד בענני' רומז המחבר למאורע נבואי נוסף שקרה בסיני, והיא ההתגלות הפרטית של הקב"ה למשה בצור.

נראה שאת השיר כולו יש להבין על פי דמות החסיד בהגותו של ר' יהודה הלוי. החסיד, כפי שמוסבר באריכות בספר הכוזרי, נמוך במדרגה אחת מן הנביא. חיי החסיד דומים מאוד לחיי הנביא, ואין החסיד חסר אלא את גילויי הנבואה המיוחדים. אבל גם החסיד חש את נוכחותו של הא-ל, הוא מרגיש אותו (וכמו הנביא, לאו דווקא דרך ההכרה השכלית). דרך שליטה על כל אבריו ורצונותיו הוא עולה למעלת התחברות עם א-לוהיו. בהקשר לפיוט ראוי לצטט כמה משפטים מספר הכוזרי, העוסקים בחסיד בזמן הזה, כלומר גם בעת שהנבואה נעדרת:

            אך כשיתחזק בחסידות וימצא במקום הראוי שתשרה בו שכינה, יתחברו אליו המלאכים בפועל ויראם עין בעין, שזוהי מדרגה אחת מתחת למדרגת הנבואה... החסיד נותן אפוא כבוד לענין הא-להי הנמצא עמו  (ג, יא)

            אחרי זה מטיל החסיד על כח הדמיון להעביר לנגד עיניו, כחיקוי לענין הא-להי המבוקש, את המחזות הנהדרים ביותר השמורים בנפשו על ידי הכח המשמר (=הזכרון), כגון מעמד הר סיני, ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכגון משכן משה ע"ה... (ג, ה).[1]

נראה, אם כן, שהחוויה האישית של ר' יהודה הלוי המתוארת בפיוט שלפנינו היא מסוג חוויית החסיד המתוארת בספר הכוזרי.

 

גירסא 2


 

[1]  קטע זה הובא בהקשר לפיוט שלפנינו על ידי אפרים חזן, בספרו 'תורת השיר', עמ' 210.