הפיוט 'אור יום הנף' (מצורף בצילום), מחברו הוא ר' מאיר בר יצחק ש"ץ, הוא החזן המפורסם של וורמייזא בסוף המאה הי"א. פיוט זה הוא אחת הדוגמאות המושלמות ביותר של הפייטנות האשכנזית לדורותיה. הפיוט מיועד להיאמר בליל יום טוב שני של פסח, ליל קצירת העומר בבית המקדש. בפיוט זה מתאר ר' מאיר את טכס קצירת העומר, הכנת העומר והנפתו ביום ט"ז בניסן בירושלים. בנוסף משלב הפייטן דברי אגדה רבים העוסקים במעלתו ובמטרתו של העומר. סיום הפיוט הוא שיר הלל לירושלים, וברכה לכל הציבור שיזכו לראות בבנין בית המקדש.
נראה שפיוט זה הוא אחד המוקדמים שחיבר ר' מאיר ש"ץ, למרות זאת ספרות ההלכה והאגדה התלמודית כבר פרושה כאן לפני ר' מאיר ש"ץ. הוא משכיל לשלב דברי הלכה והאגדה מן המשנה, הבבלי, הספרא, ויקרא רבה (= פרשת העומר בפסדר"כ), מדרש תהילים, שיר השירים זוטא, ועוד מקורות. קדמותו של הפיוט ניכרת בהקפדה המדוייקת על משקל התיבות (6 מילים בכל טור), בחריזה המושלמת בשני עיצורי שורש לפחות, בחריזות הפנימיות התכופות, ובשילובו בפיוט המעריב, שאף הוא מיצירותיו הקדומות של הפייטן.
הפיוט הוא 'ביכור', וסוג זה הוא מחידושיו של ר' מאיר עצמו. סוג זה בא להרחיב את פיוטי המעריב לפני חתימת 'הפורש סוכת שלום'. על התפתחות הסוג עמדנו בטיפיוט 14 http://shituf.piyut.org.il/story/760 . נראה שהפיוט שלפנינו הוא הביכור הראשון שנכתב (ר' מאיר כתב עוד ביכור אחד), מפני שבו מחליף ר' מאיר את המחרוזת האחרונה של פיוט המעריב, ולמעשה מרחיב אותה.
שורה שלמה של ביטויים ייחודיים האופייניים לר' מאיר ש"ץ משולבים בפיוט. נציין כמה מהם:
פתיחת הפיוט בלשון 'אור', גהים (במשמעות אור, עינים); מחמד (כינוי לירושלים), גיל לבבות, לבנון המלבן (כינויים למקדש), כיפור שָלַיִם (שגגות), יֵרָאֶה (ככינוי קבוע לירושלים), טוהר שולים (לשון 'שולי המעיל' של הכהן), ידידוֹת (אף הוא כינוי קבוע לירושלים), טובה כפולה ומוכפלת (ביטוי שמקורו בהגדה של פסח), זורזו, נוהרים (לשון אור), מלבלב מגדים וגומל (המקדש), חיבה יתרה (ביטוי תלמודי), ועוד. רבים מהביטויים האלה קשורים לירושלים ולמקדש.
ר' מאיר הוא ה'ציוני' שבכל הפייטנים האשכנזיים. כמה וכמה פיוטים מוקדשים אצלו הן לתיאור עבודת המקדש, והן לתיאור ירושלים בימי תפארתה ובימי גאולתה לעתיד לבוא. לאחר תיאור הקרבת העומר עובר הפייטן במעבר מיוחד ופונה אל קהלו הוא, ומברך אותם שיזכו לראות את המקדש בתפארתו. תחילת הפיוט וסיומו הוא אחד משיאי יצירתו של הפייטן, ובזכותם יכול להיחשב הפיוט כאחד משירי ההלל היפים ביותר שנכתבו לירושלים מאז ומעולם. להלן נביא את המחרוזת הראשונה ואת שתי המחרוזות האחרונות של הפיוט, ולאחריהן נדגיש כמה פרטים מתוכן.
המחרוזת הראשונה:
אור יום הנף ספירה הוכשרה בנוגהים
לציון נִדָּחָה, קְרוֹא דְּרוּשָׁה, עֲלוֹת גהים
בנין מפואר, כרך מחמד לב וגהים
משכני עליון, בעשר מעלות קודש גבוהים
5 גיל לבבות, לבנון, המלבן ניצוֹחים שלוּהים
נכבדות מדובר בך עיר הא-להים
פירוש: אור יום הנף: אור לט"ז בניסן. ספירה הוכשרה בנוגהים: הזמן הכשר לספירת העומר הוא בלילה (=נוגהים). 2 ציון עתה היא נדחה ולעתיד יקרא לה 'דרושה' (ירמ' ל, יז). עלות גהים: להעלות לה רפואה. 3 בנין מפואר: כינויים לבית המקדש, על פי בבלי סוכה נא, ע"ב. לב וגהים: לב ועינים. 4 בעשר מעלות: עשר דרגות הקדושה, משנה כלים פרק א. 5 גיל לבבות: שוב כינויים למקדש. לבנון וכו': המקדש מלבין עוונותיהם של ישראל. ניצוחים: זדונות. שלוהים: שגגות.
המחרוזות האחרונות:
יֵרָאֶה, כיפת המוקד, תשלום שָלֵם סביבַיִךְ
שְמֵךְ כשֵם מַלְכְּך, שעריך כשבטיך בַּהֲסָבַיִךְ
העת כַעֲדִי תלבשי, הֲדָר סָבַיִךְ במסיבַּיִךְ
10 עוד תעדי תופיך, טִילּוּל רוביך ברחוביך
שֵרוּת כוהניך באביביך, נעימות לוִיַּיִךְ באבובַיִךְ
שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך
יתרה חיבתך ירושלים, בְּנוֹי שבעים שמותַיִךְ
כעיר שחוברה לה הופקדו שומרי חומותיך
15 לרחמך, לשומך בארץ, לישב שוממותַיִךְ
באחוה וברעות, ומקדש א-ל ברמה נויותיך
אדברה ואבקשה טוב ושלום בָּאֵר מָנוֹתַיִך
יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך
פירוש: 7 יראה: ירושלים, ברא' כב, יד. כיפת המוקד: גם זה כינוי למקדש (על פי משנה מידות א). תשלום: בעתיד תגדל העיר, ותהיה תוספת לירושלים לעתיד לבוא. 8 שמך: שמה של ירושלים יהיה כשמו של הקב"ה (על פי יחזקאל מח, לה). שעריך: שנים עשר שערים יהיו לעיר, כשמות השבטים, על פי יחזקאל, שם. בהסבייך: מסביב לעיר. 9 העת: אותה עת, לעתיד לבוא. הדר סבייך: כבוד זקני יושלים היושבים ברחובותיה (לשון 'כולנו מסובין'). 10 עוד וכו': ירמיה לא, ד. טילול רוביך: נעריך ישתעשעו (=טילול) ברחובות העיר, על פי נבואת זכריה (ח, ה) 'ילדים וילדות משחקים ברחובותיה'. 11 באביביך: בקציר שעורי העומר (=אביב, על פי 'כי השעורה אביב', ועוד). באבוביך: הוא כלי הנגינה אבוב.
13 שבעים שמותיך: לירושלים ישנם שבעים שמות (שיהש"ז). 14 שומרי חומותיך: ישע' סב, ו: 'על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים... המזכירים את ה' אל דומי לכם', ולפי המדרש הם המלאכים המופקדים על שמירת העיר והמזכירים לקב"ה לרחם עליה ולגאול אותה. 15 לרחמך: מזכירים לרחם את ירושלים ולשים אותה תהלה בארץ (שם). 16 ברמה נויותיך: על פי 'את נויות ברמה', ונדרש על שמואל שלימד את דוד את מקום המקדש. 17 באר מנותיך: אני (הפייטן) מבקש להסביר ולומר את גדולתה שתזכה בה (=מנותיה) לעתיד לבוא. וכאן מחדש הפייטן ודורש את המילה 'בארמנותיך' נוטריקון: 'באר מנותיך'.
בתוך שתי המחרוזות האחרונות מפייט ר' מאיר בדרך חדשה כמה פסוקים מתוך מזמור קכ"ב ('שמחתי באומרים לי'), שהוא מזמורם של עולי הרגלים. ועוד: נראה שניסוח סיום הפיוט בלשון פניה לירושלים (בגוף שני נוכחת) מושפע כולו מן הדוגמא של המזמור בתהילים. בתחילה בא הפסוק 'שאלו שלום ירושלים', המשולב בסוף המחרוזת שלפני האחרונה (שורה 12). הפסוק הבא 'יהי שלום בחילך' משולב בסוף המחרוזת האחרונה (שורה 18), והוא חותם את הפיוט כולו. הפסוק 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' נזכר בשורה 14 (וכן באמצע הפיוט, ראה להלן). שני הפסוקים האחרונים של המזמור משולבים בדרך מיוחדת בשורות 16 ו-17:
לשון המזמור: למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך
למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך
ולשון הפיוט: באחוה וברעות ...
אדברה ואבקשה טוב ושלום
הגדיל ר' מאיר לעשות כששיבץ את הביטוי התלמודי 'אחוה ורעות' בפיוט. ביטוי זה מוכר מן הברכה האחרונה של ברכת החתנים, וכן מן הברכה שהמשמר היוצא היה מברך את המשמר הנכנס בעת חילופי משמרות הכהונה בבית המקדש (בבלי ברכות, יב ע"א):
'משמר היוצא אומר למשמר הנכנס: מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות'
מדברי ר' מאיר נראה שמקורו של הביטוי אינו אלא מן המזמור בתהילים, והוא נגזר מן המילים 'למען אחי ורעי'. ובאמת ירד כאן ר' מאיר לסוף מחשבתם של חכמים, כי מכאן נוכל ללמוד שמקורו של הביטוי כולו 'אהבה ואחוה ושלום ורעות' אינו אלא מזמור קכ"ב:
שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך
יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך
למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.
כאמור, באמצע הפיוט עובר ר' מאיר מתאור קרבן העומר לתיאור ירושלים שלעתיד לבוא:
מרחוק את ה' מעוזכם מזכירים ונוהרים (=ומאירים)
ירושלים הבנויה תעלה על לבבכם נמהרים
חזקו ותזכו לשמוע שיר ישורר להרים
בית ה' בראש ההרים.
הפיוט מנוסח כאן בגוף שני, כפנייה לקהל המתפללים. בכך מצליח ר' מאיר מצד אחד לקרב את קהלו, החוגג את ליל פסח בגולה הרחוקה, לחווית הקרבת העומר בלילו השני של החג, ומצד שני לחזק את רוחו בתקוה לישועה קרובה.
| קובץ מצורף | גודל |
|---|---|
| File0125.jpg | 617.33 ק"ב |
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות