File0132A.jpg

      '...וקריאת כל חלקה טובה הכאיבו באבני פיוטיהם (ר' יעקב עמדין)' 

פיוט האקדמות הוא אחד הפיוטים שזכו לדיון הלכתי מיוחד, וזאת בעקבות ההתלבטות על מיקום אמירתו בסדר התפילה. 

לפי המנהג העתיק, אשר רווח בקהילות אשכנז וצרפת בראשיתן, לא תרגמו את קריאת התורה לארמית בדרך כלל, (פסוק בפסוק) אבל באופן יוצא מן הכלל תרגמו פעמיים בשנה: בשביעי של פסח, וביום טוב ראשון של שבועות. בנוסף תרגמו לארמית את הפטרת היום השני של שבועות. חכמי אשכנז וצרפת הסבירו שקריאות התורה של מועדים אלה עניינן אירועים של גילוי שכינה, ולכן הן זוכות לתרגומים ארמיים. תרגומים ארמיים אלה לוו בהקדמות ובהרחבות פיוטיות, כולן ארמיות. ההרחבות הפיוטיות של התרגומים במועדים אלה מולדתם במנהג ארץ ישראל העתיק, משם עברו לאיטליה, ומשם הגיע סדר התרגום ושילוב הפיוטים הקדומים לאשכנז ולצרפת. אפשר שלפייטן ר' משלם בר קלונימוס (לוקא, מאה י') הייתה תרומה בארגון הפיוטים הקדומים לשבועות, על כל פנים בכמה מקורות נקראים הפיוטים הארמיים האלה 'אלפבטין דרבינו משלם'.

פייטני אשכנז לא הסתפקו בפיוטי ארץ ישראל, אלא חיברו גם בעצמם הרחבות פיוטיות ארמיות משלהם. ר' מאיר בר יצחק ש"ץ עשה הרבה בתחום פייטני קשה זה, שבו נדרש הפייטן לחבר פיוטים בארמית תלמודית. הפיוט המפורסם ביותר מסוג זה הוא 'אקדמות מילין', שבמקורו לא היה אלא פיוט פתיחה לתרגום הקריאה לשבועות, מעשה ידיו של ר' מאיר ש"ץ. פייטני צרפת לא תרמו פיוטי תרגום לשביעי של פסח, אבל חיברו כמה פיוטי תרגום לשבועות, ואת תרגום קריאת התורה לשביעי של פסח השאירו כפי שהגיע אליהם, כשמשולבים בו הפיוטים הקדומים בלבד. הפיוטים הארמיים לשבועות נקראים 'דיברא', לפי שרובם הינם הרחבות לכל אחת מעשרת הדברות.

במקורו היה, אם כן, 'אקדמות' פיוט פתיחה למתרגם. מכאן מובן שהוא נאמר על ידי מתרגם הקריאה לפני שהתחיל את תרגומו, לפני תרגום הפסוק הראשון של הקריאה, כלומר לאחר הקריאה בעברית של הפסוק הראשון של קריאת התורה. ברור אם כן מדוע בכל המקורות הקדומים הפיוט 'אקדמות' כתוב כשהוא משולב לאחר הפסוק הראשון, שהוא: 'בחודש השלישי.. באו מדבר סיני'. בדורות מאוחרים ויתרו על אמירת התרגום עצמו, וגם על אמירת רוב פיוטי התרגום, ורק 'אקדמות' נשאר. נראה כי הקהילות אהבו את תכנו העשיר והמעודד (ואולי גם את ניגונו). אפייני להתפתחות זו הוא מנהגה של קהילת מגנצא, המובא בספר מהרי"ל:

במגנצא אין אומרים שום דיברא (=פיוטים ארמיים לכל אחת מעשרת הדברות) רק

יום ראשון 'אקדמות מילין' בסיום פסוק 'בחדש השלישי'.

אבל מעדות זו של המהרי"ל נראה שבקהילות אחרות עדיין אמרו גם פיוטים ארמיים נוספים. ואכן מנהגו של ר' אברהם קלאוזנר הוא:

בשבועות אומרים הדיברא 'אקדמות מילין' אחר סיום פסוק ראשון דקריאת התורה שהוא 'בחדש השלישי'. וכן 'ארכין' (= פיוט ארמי נוסף) אחר שקראו פסוק 'וידבר אלהים'. וכן ביום שני 'אתא ודוגמא', או 'יציב פתגם' אחר פסוק ראשון של הפטרה, אבל בין ברכה לקריאה אין אומרים דהוי הפסק (כלומר אסור להפסיק בין הברכה של הכהן לקריאה, אלא יש לומר את הפיוט רק לאחר קריאת הפסוק הראשון עצמו בעברית).

   רבות מקהילות מערב אירופה דבקו בשילובו של הפיוט במקומו המקורי ממש עד לדורות האחרונים (עיין בתמונה המצורפת, המצולמת מתוך מחזור היידנהיים לשבועות, בן המאה הי"ט). אבל במזרח אירופה התחילו להתנגד להפסקת הקריאה בתורה לצורך אמירת פיוט, ובמאות הי"ז והי"ח התפתח סביב עניין זה דיון הלכתי. שתי שאלות נידונו:

א) האם מותר להפסיק בקריאת התורה לצורך פיוט?

ב) לאיזה צורך מפסיקים, כלומר מה התועלת שמשיגים בהפסקה זו.

השיקולים המועלים בדיון הם:

ג) שמירה על מנהגי אבות, והאיסור לשנות באמירת הפיוטים.

ד) האם הפיוט הוא בעניין הקריאה או לא.

ה) חשיבות אמירת הפיוטים, אפילו אם איננו מבינים אותה לאשורה

ו) האם יש הבדל בין דורות קדומים לדורות מאוחרים

ז) האם במקור חובר הפיוט על ידי ר' מאיר ש"ץ כדי להיאמר באמצע הקריאה. 

נראה בבירור שהסיבה המקורית למקום אמירתו של הפיוט נעלמה מחכמי ההלכה שדנו בעניין, שהרי איש אינו מעלה לדיון את הסיבה הזו בעצמה.

חכמי גרמניה, רובם ככולם דבקו במנהג המקורי, ואסרו לשנות מאומה ממנהגי הקדמונים. לעומתם כותב הט"ז (או"ח, תצד):

על מה שנוהגים במדינות אלו לקרות פסוק הראשון ואח"כ מתחילין אקדמות מילין כו'.

יש לתמוה הרבה היאך רשאים להפסיק בקריאה, דהא אפילו לספר בדברי תורה אסור כמ"ש בסי' קמ"ו וכל ההיתרים הנזכרים שם אינם כאן, כל שכן בשבח הזה (= פיוט אקדמות) שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש לנו להפסיק.

ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות.

וגם ב'יציב פתגם', שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה, ראוי לנהוג כן, אלא שאין ההפטרה חמירא כל כך כמו קריאת התורה.

בין המצדדים בשמירת המנהג הקדום היה בעל שו"ת שבות יעקב:

... והנה השבח הזה חברו וגם יסדו לשבח ה' ועמו ישראל הפייטני (= הפייטן) ר' מאיר ש"צ, שבסוף הא"ב חתם שמו 'מאיר' והוא ר' מאיר שליח ציבור כמו שכתב בשו"ת חוות יאיר שאלה רל"ח, ושם הפליג מאד ממעליותיו שהם כמו פיוטי הקליר וחביריו, שמפסיקין בהן בברכות באמצע (כלומר מפסיקין בברכות קריאת שמע ובחזרת הש"ץ לומר פיוטי הקליר) אפילו אותם (פיוטים) שאינם מיוסדים בלשון שבח ותחנונים רק סידורי דינים, אפילו הכי מפסיקים עמהן ומוכיח כן מהר"ם...

ואף שהחמירו חכמים מאוד בהפסק קריאת שמע וברכותיו, שאפילו מלך ישראל שואל בשלומו ונחש כרוך על עקיבו לא יפסיק -- ובפיוטים מפסיק אפילו בי"ח (=בחזרת הש"ץ)--  והטעם שפיוטים אלו שיסד הקליר וחביריו הם ע"פ סודות נוראים עמוק עמוק מי ימצאנו על כן כל המשנה ידו על התחתונה

וכן הוא בספר חסידים סימן רנ"ו שהאריך מזה ועוד במקומות רבים עצמו מספר. וזה לשון ספר חסידים סי' קי"ד: 'המשנה מנהג קדמונים כמו פיוטים וקרובץ (=קרובות)שהנהיגו לומר קרובץ הקלי"ר ואומר קרובץ אחרים (כלומר אמר קרובה שונה מהמקובל) עובר משום לא תסיג גבול עולם וכו''. משמע דהוא הדין אם אינו אמרה על סדר הברכות כמו שתקנוהו - עובר על לא תסיג, ולשון לא תסיג משמע כן במוסג ממקומו.

וכן מוכח ממה שכתב (=בעל ספר חסידים) בסי' תר"ז מהעתקת הרי"ף וזה לשונו:  

'ויש שימות שמשנה מנהג קדמונים' (כלומר מי שמשנה ממנהג אמירת הפיוטים ייתכן שימות) כגון פיוטים שהורגלו לומר קרובץ דרבינו משולם (=הכוונה לקרובה לשחרית של יום כיפור של ר' משלם בר קלונימוס) שאחד אמר קרובץ אחרים ומת תוך שלשים יום. ואחד לא רצה לומר 'אין צור חלף' (=זולת לשבת חנוכה של ר' שלמה הבבלי) ומת תוך שלשים יום, שאין עון זה מן התורה רק אל תסיג גבול עולם כו' יע"ש.

 ואם כן במקום אחד נקט (=בעל ספר חסידים) פיוטי הקלי"ר ובמקום אחר פיוט הרב משולם להשמיענן כנ"ל דכל דבר שהמשנה ידו על התחתונה. והנה מקור דין זה לא נזכר לא בטור ולא בב"י ולא בד"מ ולא בש"ע שלהם...

(וכאן מביא מקור דין אקדמות מן המהרי"ל) והנה לפום רהיטא קשה על מהרי"ל ב':

 א)  בזה שסיים 'אבל בין ברכה לקריאה אין אומרים דהוי הפסק', וקשה חדא למה לא יאמרו אותו קודם הברכה כדברי הט"ז באמת ואין שם איסור הפסק לכ"ע.

ב) ועוד קשה דאף שיאמרו אותו אחר פסוק ראשון -- הא מכל מקום הוי הפסק כקושית הט"ז באמת -

אלא ודאי צ"ל דאין כאן משום הפסק כלל דאין משגיחין בזה, כיון דניתקן כן מגדולי עולם גדולי ישראל וחכמים מטעם הכמוס עמהם ע"פ הסוד. כנ"ל וא"כ אין שייך הפסק כלל.       

כללו של דבר, לפי דעתו אין כל חשש להפסק באמירת 'אקדמות', כי אפילו בפיוטי התפילה לא חוששים להפסק. מאידך, אסור לשנות מנהג ראשונים בפיוטים, ולכן יש להשאיר את המנהג הקדום כמות שהוא.

דעה נחרצת נגד המנהג המקורי מובאת בסידור ר' יעקב עמדין, שהיה בנו של ה'חכם צבי', והיו לו מסורות ספרדיות:

'והאומרים פיוט אקדמות יאמרוהו קודם שמברך הכהן, כך הנהיגו גדולי הדורות, חס ושלום להפסיק בו תוך קריאת התורה... ותמהני על השואל שלא מדעת שם באותו ענין (כלומר השואל השווה בעיה זו לבעיה דומה) דאי איתא דשייכי - הכא נמי ההיא דחשיד על הדבר (כלומר ההשוואה חלה רק כאשר חשודים על הדבר) - הא ודאי לא שייך אלא באחינו האשכנזים דחשידו אהכא (שחשודים בדבר זה) להפסיק כל הברכות, וקריאת כל חלקה טובה הכאיבו באבני פיוטיהם, במחילת כבודם כי רב הוא. ואף כי כוונתם לטובה הייתה... ואולי גם מעשה רצוי היה לפי עניין הדורות ההם (כלומר זה היה שייך רק בדורות קדומים) - מה שאין כן בזמנינו.. ומה מכריחנו לכל הטורח הלז ולקבל עלינו אחריות גדול בחינם? ... אבל חס ושלום להעלות על הדעת שמחברו תיקנו להפסיק בו בתוך קריאת התורה, אשר לא צוה ולא עלתה על ליבו... והיותר טוב לאמרו קודם שנפתח ספר תורה.

אבל הרב רש"ז מלאדי התיר לשמור על המנהג הקדום לאותן קהילות שנהגו כך זה מכבר, ולקהילות חדשות המליץ להקדים את אמירת הפיוט לפני התחלת הקריאה. גם לדעת הרב עובדיה יוסף אין בדבר איסור הפסק, והוא מביא את ההיתר לומר אקדמות בתוך הקריאה כהוכחה לעניין חשש ההפסקה במקרה אחר (כשאומרים הספרדים את הפסוק 'גואלנו' לפני ברכות ההפטרה).