מימים קדומים כללו תפילות המוספים של המועדים את פסוקי הקרבנות מפרשת פינחס. במנהג ארץ ישראל העתיק אמרו בכל מועד את פרשת הקרבנות שלו. בגלל הקושי לזכור את כל הפסוקים בעל פה (שהרי כולם התפללו על פה, אפילו החזן) נולד בבבל הנוסח המקוצר:
'ומנחתם ונסכיהם כמדובר, שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל
ועשרון לכבש ויין כנסכו ושעיר לכפר ושני תמידים כהלכתם'.
נוסח זה קיצר את פסוקי פרשות המועדים שבתפילה והעמידם רק על תחילתם -- אלה השונים בין מועד למועד. ועדיין היה קשה לזכור בעל פה את כל הפסוקים, ולכן ההלכה הבבלית הכירה באפשרות הויתור על הפסוקים. רב סעדיה גאון סיכם את העניין בסידורו (מתורגם מערבית) כך:
'ורבים מחברינו אינם אומרים כלל פסוקים במוסף מפני שחוששים מן הטעות בפסוקים, והם אומרים (בנוסח התפילה): 'על ידי משה עבדך' ואחר כך אומרים (מייד) 'מלך רחמן רחם עלינו', וזה מספיק בוודאי, אבל אם מישהו למד פסוקי כל חג וחג בעל פה בלי להחליף - אמירתם בזהירות עדיפה מהשמטתם'.
באשכנז הקדומה נהגו להזכיר פסוקי קרבנות רק בשבת ובראש חודש, ולא במועדים. וכך נוהגים בני ספרד עד היום. אבל רש"י עצמו מעיד בתשובה שבאופן יוצא מן הכלל ר' מאיר ש"ץ אמר בוורמייזא פסוקים בכל מועד:
'... כי לא ראיתי נוהגין במקומינו בשום יום טוב הזכרת מקראות של מוספין, לפי שאין שגורין בפה, חוץ ממוספי שבת וראש חודש שהן תדירין ושגורין בפה. ושמעתי מפי צדיק ר' מאיר בר יצחק שמסדרין - הנהגתי במקומי לסדרן'
מנהגו זה של ר' מאיר משתלב עם מנהגו המחודש של ר' יצחק הלוי, מורו של רש"י, שהנהיג בוורמייזא לומר במוסף של ראש השנה פסוקי 'ובראשי חדשיכם', וזאת כדי לא להשמיט אפילו את הזכרת קרבנות ר"ח שהיו קרבים בראש השנה. חידוש זה גרם למחלוקת חריפה ביותר בוורמייזא, ולאחר מותו של ר' יצחק הלוי נתבטל, ובמקומו שילבו רק את המילים 'מלבד עולת החדש ומנחתה', וכדי להזכיר גם את שעיר החטאת של ר"ח שהיה קרב בראש השנה הנהיגו גם לומר 'ושני שעירים לכפר'. (המילים 'מלבד עולת החודש ומנחתה' לקוחות מסוף פרשת הקרבנות של ר"ה, מאותו חלק אשר אשר נתקצר עם הכנסת הנוסח הקצר 'ומנחתם ונסכיהם').
הדגשת החשיבות של אמירת פסוקי הקרבנות אופיינית כנראה דווקא לחכמי צרפת. ר' יצחק הלוי עצמו נולד בצרפת (ויטרי). כבר עמדנו על מקורותיהם הצרפתיים של כמה מנהגי תפילה של ר' מאיר ש"ץ (עיין טיפיוט 97 - http://shituf.piyut.org.il/story/1756 ), ונראה שכאן לפנינו מנהג שלישי השייך לסדרה זו. שני דורות מאוחר יותר נתן ר' תם את ההסבר האידיאולוגי למנהג זה (תוספות ר"ה לה, ע"א):
'אבל מקראות של מוסף צריך להזכיר לעולם, שהם במקום הקרבנות'
והרא"ש מרחיב (ר"ה ד, י"ד):
'אבל מקראות של מוסף שהן במקום הקרבנות כדכתיב 'ונשלמה פרים שפתינו' (ובזמן) שהראה הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כשיתבטלו הקרבנות שיהיו ישראל יוצאין בהזכרתן (תענית כז, ע"ב) אין לבטלן וצריך להזכירן לעולם'.
ר' תם למד הלכה זו מדברי אגדה (המדרש המוזכר על אברהם אבינו), בלא שהיה לפניו מקור הילכתי ברור. חשיבותה הרבה של הזכרת הקרבנות בתפילה (ואף בקריאת התורה במפטיר) בעיני חכמי צרפת מוכחת גם מן הדיונים הארוכים שהקדיש לנושא מחבר הפירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות', בפירושו לפסוקי המועדות בפרשת פינחס (ע"ש).
אבל נראה שחשיבות זו חרגה מעבר לנוסח תפילות הקבע, ועברה גם לעולם הפיוט. ביום כיפור, כידוע, אנו אומרים את 'סדר העבודה', שהוא פיוט המספר את קרבנות היום. אמירת הפיוט היא כעין תחליף לביצוע הקרבן (כולל חיקוי מנהגי המקדש בכריעות ובספירת ההזאות). באותה תקופה ממש שבה הדגישו חכמי צרפת את אמירת פסוקי הקרבנות במוסף, חידש ר' מאיר ש"ץ את סוג הפיוט 'ביכור' (עיין טיפיוט 14 http://shituf.piyut.org.il/story/760 וטיפיוט 78 http://shituf.piyut.org.il/story/1528). ר' מאיר עצמו כתב ביכור אחד לליל א' של פסח שבו הוא מתאר את קרבן הפסח, וביכור נוסף לליל ב' שבו הוא מתאר את הקרבת העומר. ר' יצחק בן יצחק, תלמידו הצרפתי של ר' מאיר ש"ץ (המכנה עצמו 'משואבי מימיו'), חיבר אף הוא פיוטי 'ביכור' המתארים את מעשי הקרבנות. בביכור שכתב לליל שבועות, לאחר שהוא מתאר את מעשה הכנת שתי הלחם (קרבן היום), הוא פורש בפנינו את הרעיון העיקרי, המוכר לנו מדברי ר' תם לעיל:
יפה נוף משוש לכל המדינות (=ירושלים)
באשמותינו כי גדלו ורבו העוונות
נהרס הבית וחרבו מעוֹנות (= בתי המקדש)
מכפר אשמות ומעביר זדונות (המזבח נהרס)
רגגה נפשי במקדש-מעט לַעֲנוֹת (להתפלל בבית הכנסת)
דרך העניין סדר קרבנות (ולספר את מעשה הקרבנות)
כופר ליתן לכל המחנות
יְרַצּוּ בעדם דברי חינות (התפילות יכפרו על ישראל במקום הקרבנות)
סוג פיוט נוסף, הכולל את תיאור הקרבת התמיד שבכל יום, נתחדש אף הוא על ידי ר' מאיר ש"ץ. המדובר בסליחה מסוג התחינה, המפייטת את מסכת 'תמיד' שבמשנה. פייטנים נוספים הלכו בדרכו של ר' מאיר ופייטו גם הם פיוטי 'תמיד'. גם כאן העיקרון הוא שבמקום להקריב את הקרבנות באופן ממשי יש להזכיר את מעשה הקרבן בתפילה או בפיוט, ועל ידי כך עם ישראל זוכה לכפרה גם בעת שבית המקדש חרב.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות