הזולת לשבת נחמו של ר' מאיר ש"ץ, וגילוי מדרש הפסיקתא דרב כהנא
מפרשים קדומים ומאוחרים משקיעים לעיתים מאמץ רב מאוד להבין את פשט דבריהם של פייטנים קדומים. לעיתים הם נעזרים במומחים וידידים כדי לנסות ו'לפצח' את הקשיים. כוונתם אינה לאנוס את הטקסט בפירושים מאולצים, אלא להגיע לפירוש פשוט וברור, כזה שלפי דעתם התכוין אליו הפייטן עצמו. ברוב המקרים, מפרש טוב יודע ומרגיש כאשר הצליח להגיע לפירוש המקורי והנכון, בבחינת 'ניכרים דברי אמת'. לכבוד שבת 'נחמו' נביא דוגמא המלמדת על דרכם ומאמציהם כמה חכמים מן המאה הי"ט להמצוא מקורות מדרש קדומים ולפרש בעזרתם פיוט קשה.
בסוף המאה הי"א חידש ר' מאיץ ש"ץ וכתב יוצר וזולת לשבת נחמו (ואולי אף 'אופן'). פיוט הזולת מתחיל במילים 'אמת משל היה', וכבר הזכרנו אותו בטיפיוט 83 (http://shituf.piyut.org.il/story/1562). המחרוזת המסיימת את הזולת היא כדלהלן:
חֶזְיוֹן קדושים עשרה, עִמְּךָ בהשתתף כקִיַּמְתּנִי
ואותיות מצטרפות לתנחומך, לצאנך וכרמך כְּסִיַּימְתַּנִי
בשיר ותודות אזמרך, כאז מנוף הֵקַמְתַּנִי
כי אתה ה' עזרתני וְנִחַמְתַּנִי
יש לשים לב שהחריזה בפיוט זה היא עשירה מאוד (במחרוזת זו הטורים חורזים בשלשה עיצורים לפחות). כל מחרוזת בפיוט זה מסתיימת בטור הכולל פסוק שבו מילה משורש 'נחם'. המחרוזת האחרונה מסתיימת בפסוק שיש בו גם מילה משרש 'נחם' וגם מילה משורש 'עזר' -- כדי לציין שכאן עוברים לומר את הפסקה 'עזרת אבותינו'.
שני הטורים האחרונים קלים להבנה: כאז: כמו אז, אזמר לך כמו בעת שירת הים. מנוף הקמתני: כאשר הקמת אותי ממצרים (=נוף). נתחבטו מפרשים כיצד להבין את שני הטורים הראשונים של המחרוזת. להלן מובאים דבריו של ר' יצחק זליגמן בער, מהדיר הסידור 'עבודת ישראל' משנת תרכ"ח, בפירושו לפיוט:
חזיון קדושים וכו'. פירוש החרוז הזה נתן לי החכם המנוח רש"ד לוצאטו (=שד"ל) מפאדובה במכתבו ששלח אלי בעש"ק נחמו תרי"ד לפ"ק, וז"ל: (מכאן ואילך דברי שד"ל, בלשונו המליצית המיוחדת:)
אחרי אשר חיפשתי בכל מפרשי המחזור ולא מצאתי דבר הגון בפירוש סוף דברי ר' מאיר ש"ץ בזולת לשבת נחמו, וגם דיברתי אל חכמים ואין מגיד לי, פניתי אל הפסיקתא כ"י שבידי (בידי שד"ל היה כתב יד של ספר הפסיקתא דרב כהנא, והכוונה למדרש המובא שם בפסיקתא לשבת נחמו) ותהילות לא-ל עליון מצאתי שם לרוות צמאוני וצמאונך.
והנה דברי הפסיקתא, אשר משם לקח הפייטן, הם מובאים בילקוט (שמעוני) ישעיה רמז ש"ז, אבל הנוסחא שהיתה לפני הפייטן היתה משונה מעט, והיא ממש כנוסח כ"י שבידי.
ועתה אשר אני אחזה לי הוא, כי 'חזיון קדושים עשרה' הם עשרה נביאים הושע יואל ושאר תרי עשר, חוץ מעובדיה ויונה, כי אותם העשרה ניבאו על ישראל לטובה ולרעה, אבל עובדיה לא נבא לרעה על ישראל, ויונה לא נבא לישראל מטוב ועד רע.
והנה לדברי הפסיקתא ... ישראל ימאנו לקבל תנחומין מאותן עשרה נביאים, באמרם לאיזו נאמין? לראשונה או לשניה? (כלומר לנבואות הטובות או הרעות?)
ואז 'הלכו להן נביאים אצל הקב"ה ואמרו לו: רבש"ע לא קיבלה עליה ירושלים להתנחם. אמר להם הקב"ה אני ואתם נלך לנחמנה, הוי 'נחמו נחמו עִמִּי' (=איתי)'...
והנה מלות 'עמך בהשתתף כקימתני' הכוונה בהן שהקב"ה הבטיחנו (קְיַם = ברית)
להתחבר עם אותן י' נביאים ולבוא לנחמנו.
ואמנם 'ואותיות מצטרפות לתנחומך לצאנך וכרמך כסימתני' יסודותן על מה שנאמר בפסיקתא הנ"ל ו' שורות אחר מה שהבאתי למעלה...
וכן הוא בכ"י: 'ר' אבין אמר: (משל) למלך שהיה לו כרם, ונכנסו שונאים לתוכו, וקיצצוהו ופיסקוהו (כלומר השחיתו את הכרם). מי צריך להתנחם בתנחומין, כרם או בעל הכרם?' כך אמר הקב"ה לישראל: כרמי (אתם), 'כי כרם ה' צבאות בית ישראל'. מי צריך להתנחם, לא אני? הוי 'נחמו נחמו עמי, נחמוני נחמוני עמי'.
ר' ברכיה אמר: (משל) למלך שהיה לו צאן, ונכנסו זאבים לתוכה ובקעוה. מי צריך להתנחם, צאן או בעל הצאן? כך אמר הקב"ה לישראל: צאני (אתם), 'ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם', מי צריך להתנחם, לא אני? הוי אומר נחמו נחמו עמי, נחמוני נחמוני עמי'.
(וכאן ממשיך שד"ל לבאר מדעתו את העקרון העומד ביסוד המדרש. ביאור זה זכה מאוחר יותר לאישור ממפרשי פיוטים עתיקים:)
והנה לדעת הפייטן כמו שהדורש הראשון דורש עַמִּי כאילו כתוב עִמִּי, כן אותם שדרשו נחמוני נחמוני עשו מילת עמי גימטריא 120, וחלקו הסך הזה לשנים, ועשו ממנו 'ני' 'ני', ובמקום 'נחמו נחמו עמי' דרשו נחמוני נחמוני. וזהו רמז 'ואותיות מצטרפות לתנחומך', ר"ל לנחם אותך, כטעם נחמוני נחמוני.
לצאנך וכרמך כסימתני: ישראל כרמי, ישראל צאני. (כסימתני = כמו שסימנת אותי).
יתברך המגלה תעלומות.
עד כאן דברי אוהבי החכם (=שד"ל) נ"ע, וכן מצאתי גם אנוכי (=ר' זליגמן בער) בפירוש
סדור דפוס אמשטרדם משנת אמ"ת (=שנת תמ"א).
לפי דברי שד"ל במכתבו, הוא למד את פירוש הפיוט מתוך כתב יד של הספר הקדום 'פסיקתא דרב כהנא' שהיה בידו. והנה ספר מדרש זה אבד ונעלם במאות השנים האחרונות, ולא נדפס עד ימי שד"ל. זאת אף על פי שפייטנים קדומים וחכמים ראשונים (ביחוד ר' נתן בעל המילון התלמודי 'הערוך') ציטטו ממנו הרבה פעמים. על פי ציטוטים אלה שיער י"ל צונץ ותאר את מבנה הספר האבוד על כל פרקיו, בספרו הנודע 'הדרשות בישראל', שיצא בגרמנית בתקצ"ב (1832).
ר' שלמה בובר מלבוב, מהדיר ספרי מדרש רבים, ביקר פעם אצל שד"ל בפאדובה, וזה הראה לו כתב יד שהיה בידו. על פי מחקריו של צונץ, זיהה בובר שמדובר בכתב יד של ספר הפסיקתא האבוד, וביקש משד"ל לשלוח לו העתקה של כתב היד.
על פי כתב יד זה ביאר שד"ל את דברי ר' מאיר ש"ץ, ושלח את המכתב לר' זליגמן בער בערב שבת נחמו, שנת תרי"ד (1852).
בשנת תרכ"ב (1862) נוסדה חברת 'מקיצי נרדמים', שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרים שלא נדפסו מעולם. הספר הראשון שנדפס בהוצאה זו היה 'דיואן ר' יהודה הלוי', שיצא לאור על ידי שד"ל עצמו. שלש שנים מאוחר יותר נפטר שד"ל, ולא זכה לראות בצאת הפסיקתא דרב כהנא לאור הדפוס.
בינתיים מצא ר' שלמה בובר עוד כתבי יד של הספר, והוציא אותו לאור בשנת תרכ"ח בהוצאת 'מקיצי נרדמים'. באותה שנה יצא לאור גם סידור 'עבודת ישראל', שבו נדפס מכתבו של שד"ל בתוך ביאורו של ר' זליגמן בער לפיוטי שבת נחמו.
עם הוצאת הספר (עוד בחיי צונץ) התברר שהתיאור של מבנה הספר על כל פרקיו ששיער צונץ 'יש-מאין' היה מושלם. בזכות הישג זה כתב ר' שלמה בובר על צונץ בהקדמתו לספר: 'חכם עדיף מנביא'.
בדיקה נוספת מראה שכל פיוט הזולת של ר' מאיר ש"ץ לשבת נחמו בנוי על מדרשים הלקוחים מפסיקתא דרב כהנא, וכמעט כולם לקוחים מאותה 'פסיקתא' (=פרק) המוקדש לשבת נחמו.
הנה ראינו כיצד ארבעה חכמים (צונץ, שד"ל, בובר, ובער) עסקו בד בבד בגאולת הספר פסיקתא דרב כהנא ובתרומתו לביאור פיוטו של ר' מאיר ש"ץ לשבת נחמו.
גירסא 2
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות