הושענא רבה ומעמד הר הזיתים
הפזמון 'קול מבשר מבשר ואומר' ידוע מתוך ההושענות ליום הושענא רבה, שם הוא משמש כרפריין (פזמון חוזר) לפיוט המסיים את סדר ההושענות ביום זה - הוא הפיוט 'אומן ישעך בא'. הושענא זאת מחברה הוא ר' אלעזר הקלירי. במנהגי אשכנז וצרפת נאמר הפיוט רק עד אמצעו, אבל לפי מנהג רומא אומרים גם את ההמשך (תחילתו: אבי עד חש לתארך'), החתום בראשי טוריו 'אלעזר ברבי קליר חזק'.
הרפריין מבוסס על שני פסוקים סמוכים מהפטרת פרשת שופטים:
מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון מלך א-להיך. קול צופייך נשאו קול וכו'.
בדפוסים נשתרש הפיוט בשם 'אומץ ישעך', אבל כמעט כל כתבי היד והמקורות העתיקים גורסים נכונה 'אומן ישעך', כלומר: ישעך האמיתי הנה בא. מקור הטעות הוא דמיון האותיות "ן" ו-"ץ" בכתבי היד האשכנזיים, טעות שהשתרשה באחד הדפוסים הראשונים.
הפיוט 'אומן ישעך' (והמשכו) עוסק בתיאור הגאולה הקרובה לבוא, ובגילויו של המשיח על הר הזיתים. הטורים הפותחים הם:
אומן ישעך בא / קול דודי הנה זה בא מבשר ואומר. קול מבשר מבשר ואומר
בא ברבבות כתים / לעמוד על הר הזיתים מבשר ואומר. קול וכו'
גשתו בשופר לתקע / תחתיו הר יבקע מבשר ואומר. קול וכו'
דפק והציץ וזרח / ומש חצי ההר ממזרח מבשר ואומר. קול וכו'
בניגוד לשאר פיוטי ההושענות ליום זה,המשלבים את הביטויים 'הושענא' או בקשות על המים, פיוט זה עוסק רק בענייני הגאולה העתידית, ואין בו מסימני יום הושענא רבה. יש לשאול אפוא האומנם אמירתו בסיום סדר ההושענות היא מקורית. אבל מן העובדה שהפיוט מסיים את סדר ההושענות הן באיטליה וברומניה, הן באשכנז ובמנהג צרפת העתיק, והן בכמה קטעי גניזה מקהיר - נראה שהחיבור נעשה עוד בארץ ישראל, לפני נדידת הפיוט לאירופה. מתקבל על הדעת שהפיוט נדד לאירופה עוד בתקופה הביזנטית, כשארץ ישראל, יוון ואיטליה היו עדיין תחת שלטון מדיני אחד. אם כך הוא, הרי הפיוט נאמר בסיום סדר ההושענות כבר בחיי הקלירי עצמו.
יש להזכיר כי מלכות ביזנץ נזכרת בפיוט בפירוש (על פי נוסחו המקורי, שנשתנה בדפוסים):
'שם עדינה להאביד / עושה חסד למשיחו לדוד' מבשר ואומר
'עדינה' (ישע' מז, ח) הוא כינוי קבוע למלכות אדום, היינו למלכות הביזנטית הנוצרית.
הדגשת הגאולה והמאורעות הקשורים להר הזיתים בהושענא רבה, מעשה ידיו של ר' אלעזר הקלירי, נעשתה עוד בתקופה הביזנטית, שבסופה חי הפייטן הגדול. באותה עת לא יכלו היהודים להגיע לירושלים ולהר הזיתים. מהופעת הפיוט בגניזה הקהירית נוכל ללמוד שהפיוט המשיך להיאמר בארץ ישראל אף בתקופה המוסלמית. אז קיבל הפיוט משמעות חדשה, בגלל טקסי ההקפות המיוחדים שנערכו על הר הזיתים ביום הושענא רבה. ידוע שלאחר הכיבוש המוסלמי רכשו היהודים את אזור הר הזיתים, ומקום זה נעשה מרכז דתי בחייהם של יהודי ירושלים. ציבור רב התכנס בהר הזיתים בהו"ר, בהנהגת ראשי ישיבת ארץ ישראל. מלבד עצם קיום שבע ההקפות, לווה הטקס בהודעות שונות על לוח השנה, על נידויים וחרמות, ועוד ענייני סמכות ושלטון של ישיבת ארץ ישראל. המעמד התקיים במשך מאות שנים, עד המאה הי"א. לטקסים אלה עלו הרבה פעמים גם יהודים מבבל, ויש מסורת שגם רב האי גאון השתתף בהם כמה פעמים.
הטקסים ביום הושענא רבה היו בהנהגת ישיבת ארץ ישראל, אותו מוסד אשר היו לו גם הסמכויות לקבוע לוח השנה העברי. נראה לי שחשיבות הטקס תרמה להשלמת גיבושו הסופי של הסימן 'לא אד"ו ראש', כלומר לתקנת הלוח שיום ר"ה לא יחול לעולם ביום א. ברור מדוע ר"ה לא יכול לחול בימים ד' ו-ו' -- זאת כדי שיום הכיפורים לא יחול ביום שישי או ביום ראשון. השאיפה לדחות את ר"ה מלחול ביום א' כדי שיום ערבה (=הושענא רבה) לא יחול בשבת ידועה אמנם כבר מן התלמוד הירושלמי, אך נראה שהתקבעה בתקופה מאוחרת יותר מאשר שתי הדחיות האחרות. יש עדויות לכך שבתחילת תקופת הגאונים עדיין חל לעיתים ר"ה ביום א'. במקרה זה נהגו בארץ ישראל לקיים את מצוות הערבה גם בשבת (לפי המשנה בסוכה: 'לולב וערבה ששה ושבעה'), כפי שנהגו לתקוע בשופר בשבת בבית הועד ולנטול לולב ביום א' של סוכות שחל בשבת. אבל ממכתבו של ראש הגולה אל ישיבת ארץ ישראל במאה התשיעית ברור שהסימן 'לא בד"ו פסח' היה כבר מקובל ללא עוררין, כלומר בתקופה זו לא חל יותר הו"ר בשבת. אפשר שהמניעה המוחלטת של ר"ה מלחול ביום א' קשורה גם בשאיפה של ראשי ישיבת ארץ ישראל שלא לפגוע בטקס המרכזי הקבוע בהר הזיתים. אבל אפשר גם להיפך: הטקס נקבע ליום הושענא רבה משום שיום זה למעשה לא נפל בשבת.
בעקבות הקלירי הלכו עוד פייטנים, ופייטו גם הם פיוטי גאולה לסיום סדר ההושענות, בעלי הרפריין 'קול מבשר מבשר ואומר'. פיוט אחד כזה שילב רס"ג בסדר ההושענות המופיע בסידור שלו. פיוט אחר כתב ר' יוסף אבן אביתור, הנאמר עד היום בקהילות הספרדים.
אפשר שהצירוף 'קול מבשר מבשר ואומר' קדום אפילו לפיוטו של הקלירי, אשר עשה בו שימוש משני, כמענה של הקהל אחרי כל שורת פיוט הנאמרת על ידי החזן.
אמרנו שבמנהג רומא ישנו המשך לפיוט, שתחילתו 'אבי עד חש לתארך'. אבל אפשר שהמשך זה הינו פיוט עצמאי, שחובר על ידי הקלירי בנפרד, וצורף בתקופה מאוחרת יותר לפיוט 'אומן ישעך'. כך ניתן להסביר את העובדה שהפיוט 'אומן ישעך' הופץ באשכנז וברומניה ללא ההמשך. מתקבל על הדעת שהחלק הראשון לבדו נהג באחד ממנהגי איטליה הקדומים, וממנהג זה התגלגל הפיוט לשאר ארצות. סיוע נוסף לאפשרות זו בא גם מכיוון אחר: ההמשך (שתחילתו 'אבי עד חש לתארך') מופיע בכמה מקורות כפיוט עצמאי. ועוד: הטור 'הוא דוד בעצמו', המוסב על מלך המשיח, נמצא גם בחלק הראשון וגם בחלק השני, תופעה לא שכיחה בפיוט אחד. ואלה שני הטורים:
צמח איש צמח שמו / הוא דוד בעצמו מבשר ואומר
ינון לפני מלך שמו / הוא דוד בעצמו מבשר ואומר
סיום החלק הראשון גם הוא משרה אוירה של סיום:
תנה ישועות לעם עולם / לדוד ולזרעו עד עולם מבשר ואומר
גם אם אפשרות זו היא הנכונה, אין להוציא מחזקת הקלירי את חיבור הפיוט 'אומן ישעך'. ככלל, סדר ההושענות של מחזורי איטליה ואשכנז המיוחד להושענא רבה כולו מעשה ידיו של הקלירי. גם הלשון והמקבילות הרבות לפיוטים אחרים של הקלירי, כמו גם המנהג לסיים סדרת פיוטים בפיוט המבוסס על מדרשי גאולה - כולם טבועים בסימני ההיכר של ר' אלעזר הקליר.
גירסה 2 - בעקבות הערת קורא
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות