מנהגי תפילה שונים משלבים משפטי סיום לפני החתימה של ברכת 'יוצר המאורות'. יש המסיימים בפסוק 'והתקין מאורות משמח עולמו אשר ברא' ויש האומרים 'לעושה אורים גדולים לבדו כי לעולם חסדו'. מנהג אשכנז להוסיף 'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו'. רב סעדיה גאון לא התיר לומר 'אור חדש על ציון תאיר', כי מאמר זה עניינו אור הגאולה ולא אור של בריאת העולם, שרק עליו מברכים 'יוצר אור ובורא חושך' ו-'יוצר המאורות'.
והכי אמר רב סעדיה גאון ז"ל מי שחותם 'אור חדש' וכו' תועה (=טועה), לפי שלא תקנו חכמים ברכה זו על האור העתיד לימות המשיח אלא על אור היום המאיר בכל יום, כמו שמברך בערב 'המעריב ערבים'.
אבל חכמי אשכנז (ובעקבותם הרא"ש) הסבירו שאור העתיד גם הוא נברא בששת ימי בראשית, אלא שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא. ואלה דברי בעל הטורים, בנו של הרא"ש:
וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה דהוי שפיר מעין חתימה דיוצר אור, היינו אור שברא הקב"ה בו' ימי בראשית, ולא היה העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, ועל אור זה נאמר 'והלכו גוים לאורך' והיינו נמי 'אור חדש' - שחדש (=שנתחדש) בו' ימי בראשית, שעתיד הקב"ה לחדש לנו.
נראה שגם בישיבות בבל לא חששו לדעת רב סעדיה, ולא נמנעו מלומר 'אור חדש'. אבל דווקא מנהגי ספרד ורומא הולכים בשיטת רס"ג.
כשכתבו פייטני איטליה הקדומים את מערכות היוצר שלהם, נכללו בהן רק פיוטי גוף יוצר, אופן וזולת. פיוטי 'מאורה' (לפני 'יוצר המאורות'), אהבה (לפני 'הבוחר') וגאולה (לפני ברכת 'גאל ישראל') נעדרו מהם. יש המסבירים את העדרות פיוטי ה'מאורה' (ואולי אף את שאר הפיוטים בעקבותיה) בגלל השיקול ההלכתי הנ"ל, שהובא בדברי רב סעדיה גאון, כלומר שלא לערב ענייני גאולת העתיד לפני חתימת הברכה. הרי רוב פיוטי ה'מאורה' עוסקים בגאולה העתידית ובאור הגאולה המובטח בדברי הנביאים. הסבר הלכתי זה אינו פשוט, אך לאור השפעות אחרות של רב סעדיה גאון על איטליה הקדומה אין הוא בלתי אפשרי.
פייטני אשכנז הלכו בעניין זה לפי המסורת האיטלקית. העדרותה של ה'מאורה' מפיוטי האסכולה האשכנזית התמידה עד למאה הי"ב, עד שכמה פיוטים מסוג זה הגיעו לאשכנז מספרד (דרך צרפת). אבל גם בתקופה מאוחרת זו כמעט לא נשתלבו מאורות במחזור האשכנזי, פרט לכמה פיוטים למועדים מיוחדים (כשבתות החנוכה). פיוטים אלה מעטים אפילו בהשוואה לפיוטי האהבה והגאולה שנקלטו שם. פיוטים מעטים אלה נכנסו דוקא למחזור אשכנז המזרחי (מנהג פולין), אשר הושפע לא מעט מפיוטי הצרפתים והספרדים בתקופת המאות הי"ב והי"ג.
אחת המאורות שנכנסו למחזור אשכנז המזרחי הוא הפיוט 'איומתי שמחי'. הוא השתלב בין פיוטי השבת שניה לאחר פסח. שבתות ימי הספירה יוחדו בכל קהילות אשכנז לאמירת פיוטים לזכר גזרות מסעי הצלב. במנהג אשכנז המערבי אמרו בשבתות אלה רק זולתות (חוץ מ'אהבה' אחת בשבת שלפני שבועות), אך במנהג המזרחי אמרו פיוטי יוצר, אופן, אהבה, זולת וגאולה. הפיוט 'איומתי' הוא מסוג המאורה, אף על פי שהוא בא בחלק מכתבי היד כפיוט 'אהבה' (כך גם במחזור נירנברג המפורסם). בנוסף למקורותיו האשכנזים, ידוע הפיוט גם ממקור צרפתי (עיין ב'קונטרס הפיוטים' שנספח למחזור ויטרי באחד מכתבי היד שלו), ועובדה זו מוכיחה שהפיוט לא נכתב במזרח אירופה, אלא הגיע לשם מצרפת. סיוע נוסף למקורו הצרפתי הוא שבמקורות המזרחיים הוא בא בצורה חלקית, ובמקור הצרפתי הוא מופיע בשלמותו. מחברו של הפיוט (לפי האקרוסטיכון) הוא 'שמואל כהן', אך עדיין לא נתברר מי הוא. מתקבל על הדעת שהפיוט נכתב במאה הי"ב.
הפיוט שייך לסוג מיוחד של פיוטים, הבנויים כדיאלוג בין הקב"ה לכנסת ישראל. המחרוזות הראשונה , השלישית, החמישית וכו' הן דברי הקב"ה, והמחרוזות הזוגיות הן דבריה של כנסת ישראל. הקב"ה פותח ומסיים את דבריו בפנייה 'איומתי' (כינוי לישראל, על פי 'איומה כנדגלות'), וכנסת ישראל פונה בלשון 'אֱיָלוּתִי' (= המחזק אותי ונותן לי כח). עוד פיוטים עשויים במבנה זה של דו שיח, ומהם נשתלבו כמה בפיוטי השבתות שבין פסח לשבועות.
נביא את שתי המחרוזות הפותחות:
איומתי שִׂמחי בי תמיד כי בא עֵת הדרֵךְ
קרוב יום ישעךֵ ופעולת שְׂכָרֵךְ
הנה מלכֵּךְ יבוא אל שְׁעָרֵךְ
התפתחי ציון מוסרי צוארֵךְ
5 קומי אורי כי בא אורֵךְ איומתי
אילותי שִׂמחתי עָרְבָה וגָלָה מקום מִקְדָּשִׁי
סָתַם רַחֲשִׁי וָפַס קרבן אִשִּׁי
שָבַת משוש חגי ושַׁבַּתִּי וחָדְשִׁי
אויב דְּלָקַנִי וָיָקָם בִּי כַּחֲשִי
10 רָאִיתָ ודומַמְתָּ מלכּי וקדושִי
ותזנח משלום נפשי אילותי
ביאור: 1 דברי הקב"ה: איומתי: פניה לישראל ('על פי 'איומה כנדגלות'). 2 ופעולת שכרך: שכר עבודתֵך. 4 התפתחי וכו': הסירי את עולך. 6 דברי כנסת ישראל: אילותי: לשון כוח (אַיִל). ערבה: שבתה. 7 סתם רחשי: סתם אזנו מלשמוע את תפילתי. ופס: אפס ונסתיים. 9 דלקני: רדף אחרי. ויקם בי כחשי: עווני ענה כנגדי. 10 ודוממת: ושתקת.
דבריה של כנסת ישראל עגומים, והיא מתנה את צרותיה. דבריו של הקב"ה מלאים עידוד, והוא מזכיר שוב ושוב את הגאולה העומדת בפתח. הטור האחרון שבכל מחרוזת הוא קטע פסוק. דברי ישראל מסתיימים בפסוקים עגומים, ודברי הקב"ה מסתיימים בקטעי פסוקים העוסקים באור ובזריחה, שהרי תפקידו של הפיוט הוא לשמש כ'מאורה'. הפסוקים המסיימים הם:
קומי אורי כי בא אורך
וכבוד ה' עליך זרח
ועליך יזרח ה'
ומלכים לנוגה זרחך
לא יבוא עוד שמשך
והיה לך ה' לאור עולם
כל הפסוקים האלה באים מישעיה פרק ס, שהיא ההפטרה השישית משבע הנחמות.
לקראת סוף הפיוט מתעודדת הרעיה במעט, קוראת לדודה להושיעה, ואפילו בוטחת בישועתו:
12 אילותי לעזרתי חושה וגַלֵּה קֵץ פִּדְעִי
עזרה בַצָרוֹת נמצָאתָ רוֹעִי
הנה הָעֵת יָאֲתָה לךָ להושיעי
15 אויבַי חֵרְפוּנִי 'שובי לתעתועִי
כריתות שִלּוּחֵךְ עוד בל תִוָּשְׁעִי'
להם אשיבה תשובת מַדָּעִי
ואני בה' אעלוזה אגילה בא-להי ישעי אילותי
תשובתו האחרונה של הקב"ה מסתיימת בלשון אור, לפני המעבר לברכת 'יוצר המאורות':
איומתי ...
העת יבוא אשיב להם כגמולם
20 נדחַיִךְ אקבץ אוסיף שנית לגאלם
נר משיחִי יאיר עמוסַי להקהילם
והיה לך ה' לאור עולם איומתי
ביאור: 12 וגלה קץ פדעי: גלה את מועד גאולתי (לשון פדעהו מרדת שחת). 13 עזרה בצרות: כינוי לקב"ה. 14 יאתה לך: ראוי לך. 15 שובי לתעתועי: מכאן ועד סוף שורה 16 דברי האויבים: שובי לתעתועים שלי. 16 כריתות שלוחך: לא תוושעי עוד מספר כריתות ששולחת בו. 19 העת יבוא: הנה בא העת. 21 עמוסי: ישראל, על פי 'העמוסים מני בטן'. להקהילם: לקבץ אותם מגלותם.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות