שני נושאים קשורים זה בזה בקשר לשאלת שופר בשבת:
א. תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת (יידון בטיפיוט זה)
ב. השינוי 'זכרון תרועה' במקום 'יום תרועה' בתפילות ראש השנה (יידון בטיפיוט אחר).
לפי המשנה במסכת ר"ה (ד, א) כאשר ר"ה חל בשבת היו תוקעים רק במקדש. הירושלמי ומדרשי א"י מביאים מדרש שלפיו מן התורה יש לתקוע בשבת בבית המקדש מפני ששם היה ידוע בבירור תאריך א' בחודש, לפי שבמקדש קידשו את החודש:
'ידְחֶה (שופר דוחה את השבת) במקדש, שהם יודעים זמנו של חודש, ואל ידְחֶה במקום שאינן יודעין זמנו של חודש'
תנאי נוסף לתקיעה בשבת מן התורה מביא הירושלמי, והוא שיש לתקוע בשבת רק במקום שמקריבים בו קרבנות, כלומר במקדש (בגלל סמיכות הפסוק 'זכרון תרועה' לפסוק 'והקרבתם' - מקום שהקרבנות קרבין).
לפי המשך המשנה תיקן ר' יוחנן בן זכאי שכשחל ר"ה בשבת תוקעים בשופר בבית הדין, כלומר במקום מושב הסנהדרין (או בית הדין החשוב). חכמי ארץ ישראל פירשו שתקנתו של ר' יוחנן בן זכאי היא לתקוע בשבת מדרבנן במקום שמקיים רק את התנאי הראשון, כלומר במקום שיודעים בבירור שהוא א' בחודש, אע"פ שאין מקריבים בו קרבנות. מכאן נקבע בארץ ישראל שיש לתקוע רק בבית הדין שמקדשים בו את החודש על פי העדים. בית דין זה נקרא במקורות א"י בכינוי 'בית הועד'. (ובלשון המשנה: 'מקום הועד', ר"ה ד, ד).
בתקופה מאוחרת יותר הפסיקו לקדש על פי ראיית העדים, ועברו לקדש את החודש על פי חישוב הלוח. למרות זאת לא פסק טקס קידוש החודש. טקס זה נהג מאות שנים, והוא כלל הכרזה, ברכות שונות, כפי שמפורט למשל במסכת סופרים:
'מקודש החדש, מקודש בראש חדש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל, מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד. '
גם כאשר עברו לקדש את ראש חודש תשרי על פי החשבון, עדיין נשמר המנהג הקדום שכאשר ר"ה חל בשבת תוקעים בשופר בבית הועד, ורק בבית הועד. זהו כנראה הרקע לפיסקה הבאה המובאת בפסיקתא רבתי (פיסקא מא):
ילמדנו רבינו בית דין שלא קידשו החודש בעינטב (= עין טב) בעדים. מהו - אם נתקדש? אמר רבי אבהו בשם ר' חייא הגדול: אם קדשו בית דין את החודש שלא בעדים הרי זה מקודש שנאמר 'אשר תקראו אותם' (ויקרא כ"ג ד') בין בעדים בין שלא בעדים, בין שלא ראוהו עדים בין שראוהו עדים הרי זה מקודש, שנאמר 'אשר תקראו'. ולמה היו ב"ד מעברים את החודש בעינטב? שהוא בית הוועד של בית דין, לפיכך ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בכל [מקום אלא] בעינטב, במקום שהיו ב"ד יושבים ומעברים את השנים והחדשים.
והמדרש מוסיף:
אמר הקדוש ברוך הוא ציון היא בית הוועד של כל העולם שנאמר 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים' (ישעיה ב' ג'). לפיכך כשאפדה את ציון ואת גוליה שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' (שם, א' כ"ז) הם באים ותוקעים בתוכה. מניין? ממה שהשלים בנביא 'תקעו שופר בציון'.
פסקא זו, המביאה הכרה הלכתית לקידוש החודש שלא על פי עדים, נתייסדה מן הסתם בתחילת התקופה של המעבר לקידוש החודש על פי החשבון. לפי מקור זה תקיעה בשופר בשבת מתבצעת בבית הועד כמו בירושלים עצמה.
נראה שתקיעת שופר בראש השנה בבית הוועד נמשכה מאות שנים בארץ ישראל, מן הסתם עד לכיבוש הצלבני, או עד למעבר ישיבת ארץ ישראל לסוריה. פיוטים קדומים מציינים את ייחודיותו של 'בית הועד' לעניין התקיעה בשבת. להלן מובאים כמה קטעים (נפרדים) מתוך קרובה (עדיין לא נתברר מי חיברה) לר"ה שחל בשבת:
א שופר היום מדירתינו יושבת
ובבית הועד נריע בחוק משיבת
ב ויהללו ויצדקו בכבודך
הנופשים ותוקעים במקום ויעודיך
ג להליץ יושר י-ה עונג מריעה
כתקעם בועדם להריע
ד כקוראים עונג לשבת קדש
כהופגש לתרועה באחד לחודש
ביאור: א: מדירתינו: מכל מקום בארץ ישראל ובגולה. בחוק משיבת: על פי חוק התורה שהיא 'משיבת נפש'. ב: הנופשים: רמז לשבת. בבית ויעודיך: בבית הועד. ג עונג מריעה: תוקעת בשופר בשבת. בועדם: בבית הוועד.
קרובה זו נתחברה בארץ ישראל, קרוב לוודאי בתקופת הפיוט הקלאסית, כלומר לא מאוחר למאה השמינית. מן הפיוט עולה בבירור שאין תוקעים בשום מקום חוץ מאשר בבית הוועד.
מנהג משונה ומיוחד במינו לגבי תקיעת שופר בשבת מתואר בפיוט שגילה פרופ' פליישר. בפיוט זה מתוארת תקיעת שופר בבית הוועד, אך היא מתבצעת כאשר השופר קשור לעמוד, ועל התוקע לתקוע בו בלי לטלטלו. גם בפיוט זה מודגש שהתקיעה היא בבית הוועד בלבד. החשש מן הטלטול אפילו בבית הועד הוא כנראה בהשפעת ההלכה הבבלית, כלומר על פי דברי רבה בתלמוד הבבלי, לפיה האיסור לתקוע בשבת הוא גזרת חכמים משום חשש טלטול.
הפיוט הוא מסוג 'מעריב' לליל ראש השנה, ותיאור התקיעה מפורט בהרחבה הלכתית ב'זולת'. וזה לשון הקטע:
מלך הזהיר בוַעַד
שיהוא תוקעים בבית הועד
בשבת וראש השנה
מלך חיזקם בלימוד
5 שיהא שופר קשור לעמוד
בשבת וראש השנה
מלך בֵּרַר לעדה
שלא יתקעו אלא בפני ראשי <וַעֲדָה>
בשבת וראש השנה
10 מלך רָחַשׁ שלא יימשֵךְ בְּיַד
אבל ינתן פה בו והוא מגוייד
בשבת וראש השנה
מלך רם על כל אל
ציוה כל זאת לבני ישראל
15 בשבת וראש השנה
בשבת וראש השנה / חיזק וְשִׁימַּעה
שלא יהיו בחוצה לארץ תוקעים תקיעה
שלשה שברים תרועה ותקיעה
אבל זוכרים זכרם לקָבעה
...
בשבת וראש השנה / זיהר איום ונורא
20 מסורות המעולות לנָצרה
וכל עושיהם ייפָּדֶה מכל צרה
...
בשבת וראש השנה / קול שופר נשמע להללה
כתיקון המסור לסנהדרי גדולה
...
ביאור: 1 בוַעַד: בהקהל העם בעת נתינת התורה. 7 ברר: באר. 8 ועדה: הועד (השלמה על פי השערה, עיין ביוצר 'אז ביום כיפור' טור 4). 10 רחש: אמר. שלא יימשך ביד: שלא יטלטלוהו ביד. 11 מגוייד: קשור, לשון גיד. 18 אבל זוכרים זכרם: לשון 'זכרון תרועה', על פי מנהג א"י העתיק לומר בשבת 'זכרון תרועה'. 20 מסורות: מסורת התקיעה בשבת. לנצרה: לנצור.
פיוט זה הוא מן התקופה המזרחית המאוחרת, ונתחבר כנראה במאה העשירית או האחת עשרה. הפייטן מדגיש שאין לתקוע בחוץ לארץ כלל, ומכאן ברור שהוא עצמו יושב בארץ ישראל. כמו כן יש לתקוע בבית הוועד רק בפני בית הדין (8). כדרכם של פייטנים ופוסקים נוספים בני התקופה, אין הפייטן מבחין בין הלכות מדרבנן לבין הלכות תורה, והוא מתאר את המנהג המשונה כאילו נמסר מסיני. אפשר שיש כאן (כמו גם במקרים אחרים) תגובה לדעותיהם של הקראים. נראה שבימי הפייטן מנהג תקיעה זה (של השופר הקשור) לא היה חדש, הוא מדבר עליו כעל מסורת עתיקה. 'בית הועד' הוא 'סנהדרי גדולה' (23), שלה בלבד נמסר תיקון מיוחד זה של התקיעה בשבת.
לסיום עניין התקיעה בשבת יש עוד לבאר הלכה סבוכה של הרמב"ם העוסקת בתקיעת שופר בשבת לאחר החורבן (הלכות שופר, פ"ב, ה"ט):
ובזמן הזה שחרב המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע, והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל, תוקעין בו בשבת.
ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש, אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין,
ואין תוקעין אלא בפני בית דין (גדול) בלבד כל זמן שהן יושבין ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו תוקעין בפניהם,
נראה לפרש את דברי הרמב"ם בדרך זו:
1. תוקעין בו בשבת: בית דין קבוע וסמוך בארץ ישראל ראויים לקדש חודשים, ולכן ראויים הם לתקוע בשבת בימינו שמקדשים על פי החשבון.
2. שקידשו את החודש: בין בעדים ובין בחשבון, הכוונה גם בימיו של הרמב"ם, לפי שאין כל הבדל אם מקדשים בעדים או בחשבון. עקרון זה, של המשך קידוש החודש בזמן החשבון מובא בכמה מקומות ברמב"ם. אף על פי שהם סמוכין: והיו ראויים לקדש את החודש והם יודעים מן החשבון בבירור את התאריך, למרות זאת המשיכו במנהג שאין תוקעים בשבת אלא בבית הדין שבפועל מקדשים בו את החודש (=בית הוועד). זאת כדי לא לחדש דבר לאחר המעבר לקידוש על פי החשבון. כך גם באר הרמב"ם בפירוש משנה סוכה ד, ב והלכות לולב ז, יח.
3 אלא בפני בית דין בלבד: מילת 'גדול' היא תוספת, ואינה במקורות הקדומים כלל.
דברי הרמב"ם מבוססים על היסודות הבאים:
א) המושג קידוש החודש אינו מיוחד לזמן הראייה, אלא הוא שייך גם לזמן החשבון.
ב) במעבר מקידוש על פי הראייה לקידוש על פי החשבון השאירו חכמים את הגבלת חובת התקיעה בשבת לבית הדין המקדש בלבד, ולא הרחיבו אותו לכל בית דין ראוי (אף על פי שגם הם ידעו את התאריך לאשורו).
שני היסודות האלה מתאימים לתיאור ההיסטורי שהעלנו לעיל, ואפשר שהרמב"ם שמע אותם ממסורת חכמי ישיבת ארץ ישראל שפגש במצרים.
גירסה 2
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות