על המנהג לומר בתפילה ובקידוש בר"ה בחול 'יום תרועה' ובשבת 'זכרון תרועה'
שני התלמודים מביאים את המדרש הבא בקשר לשאלה מדוע לא תוקעים בשופר בשבת:
'כתוב אחד אומר (ויקרא כג) שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם. לא קשיא; כאן - ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן - ביום טוב שחל להיות בחול'.
התלמוד הבבלי דוחה את הדרשה. לפי דעת חכמי בבל אין הבדל בדין התורה בין תקיעה בשבת ובחול. רק גזרת חכמים היא שמונעת את התקיעה בשבת. אך התלמוד הירושלמי מקבל את הדרשה, וכפי שראינו (בטיפיוט 117) התלמוד הירושלמי סובר שיש הבדל בדין התורה בין שבת לחול.
דרשה זו, החוזרת בכמה מקבילות בספרות המדרש הייתה היסוד לר' שמעון בר יצחק, בפיוטו 'שמו מפארים', מתוך הקרובה ליום ב' של ראש השנה:
חיכם חניטיו לתקוע בזה חודש
יום זה אם יקרה בשבת קדש
זכרון תרועה מקרא קודש
טבעו אם בחול יבואכם
5 צַוּוּ לתקוע בכל גבולכם
יום תרועה יהיה לכם
ביאור: 1 חיכם: הקב"ה החכים את ישראל בתורה. חניטיו: זרעו של אברהם (שנזכר קודם לכן). בזה חודש: בר"ח תשרי. 4 טבעו: אם זמנו יפול ביום חול. יבואכם: יבוא אליכם. 5 בכל גבולכם: ולא רק במקדש או בבית הועד.
אבל הדרשה שנזכרה בספרי המדרש ובפיוט אינה אומרת כלום על נוסח תפילת הקבע של ר"ה, האם יש לומר 'יום תרועה' או 'זכרון תרועה', אלא רק עוסקת בשאלת החיוב לתקוע בשבת.
יתר על כן: הביטוי 'זכרון תרועה' מתפרש או נדרש על ידי חכמי התנאים והאמוראים לעניינים שונים הקשורים לר"ה בין אם בא בשבת ובין אם בא בחול. הפסוק נדרש הן ללימוד הלכות תקיעות והן בעניין פסוקי זכרונות של ר"ה. בעניין השאלה האם יש להזכיר את ר"ח בתפילות ר"ה נפסק בתלמוד הבבלי העקרון 'זכרון אחד עולה לכאן ולכאן', שפירושו שהמילה 'זכרון' הנזכרת בפסוק מתפרשת הן על ר"ה והן על ר"ח. רש"י מפרש זאת בבבלי ערובין מ, ע"א:
זכרון אחד - 'את יום הזכרון הזה', דרחמנא קרייה זכרון (=שהתורה קראה יום זה בכינוי 'זכרון'), דכתיב זכרון תרועה'.
ורש"י חוזר על הפירוש באחת מתשובותיו:
ויום ראש חדש זה (= ר"ח תשרי) קרוי 'זכרון'. כדכתיב 'באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה'. לפיכך כשמזכיר יום הזכרון הרי ראש חדש במשמע. וזהו פירוש 'עולה לכאן ולכאן'.(מחזור ויטרי סימן שכא)
בשני המקרים רש"י מכוון את הלומד לפסוק 'זכרון תרועה' שמתפרש בעניין שמו של ר"ה כ'יום הזכרון'.
בכל נוסחי התפילה המתבססים על מנהגי בבל - סידור רב סעדיה גאון, סידור רב עמרם גאון, וממנו כל מנהגי אשכנז העתיקים, איטליה, צרפת, ספרד, תימן, בכולם רווח בתחילה נוסח אחיד, שאין בו כל זכר להבדלה בין שבת לחול:
'ותתן לנו ה' אלהינו באהבה ... את יום הזכרון הזה זכרון תרועה
מקרא קדש זכר ליציאת מצרים'.
גם בכמה מנוסחי מנהג ארץ ישראל העתיק אין כל הבדל בין שבת וחול: בני ארץ ישראל שילבו פסוקים בכל תפילות המועדים, ובתפילת ר"ה שילבו את פסוקי פרשת אמור בחול ובשבת.
נראה שעד לסוף המאה הי"ב אין כל עדות אשכנזית להבדלה בין שבת לחול. אבי מורי, פרופ' יונה פרנקל, בדק את כתבי היד של מנהגי אשכנז וצרפת. עשרות כתבי היד, שזמנם מן המאות הי"ג -- ט"ו מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: קבוצה אחת מביאה תמיד 'יום תרועה', בין בשבת בין בחול, וקבוצה שנייה מביאה תמיד 'זכרון תרועה' (או לעיתים 'יום זכרון תרועה') בין בשבת ובין בחול. רק בארבעה כתבי יד ישנה התייחסות של יד שנייה (כלומר סופר שני שתיקן את המנהג הקדום, בין בטקסט בין בגליון) שעל פיה יש לומר 'זכרון תרועה' רק בשבת.
עדות זו של כתבי היד מתאימה לגמרי לעדותו של ר' שלום מנויישטט, מורו של המהרי"ל, כפי שהיא מובאת על ידי המהרי"ל עצמו:
אמר מהר"ש מאושטרייך בקידוש ליל שני בר"ה אע"פ שהוא בחול אומר זכרון תרועה מקרא קדש, וגם ב'אתה בחרתנו' אומר כן.
ואמר מהר"ש כי לא תמצא בענין אחר בקרא דאמור דסמיך גבי מקרא קדש אלא זכרון תרועה. (פירוש: כשבא הביטוי 'מקרא קודש' בפרשת אמור, כתוב בסמיכות לו רק 'זכרון תרועה'. ולכן כשמקיימים 'מקרא קודש' באמירת התפילה והקידוש, יש לומר תמיד 'זכרון תרועה').
ומה שיסד הפייט (=ר' שמעון בר יצחק, לעיל) "אם בחול יבואכם יום תרועה יהיה לכם", הוא קרא דפנחס, והכי פירושו: אם יבוא בחול אז יש לתקוע. אבל אין הפירוש שיאמר 'יום תרועה'. וראיה לדבר כי בכל המחזורים תמצא כתוב באתה בחרתנו 'זכרון תרועה'.
מעדות זו של מהר"ש ניתן ללמוד שבזמנו כבר התחיל להיקלט מנהג להבדיל בתפילה ובקידוש בין שבת לחול, כלומר לומר בחול 'יום תרועה' ובשבת לומר 'זכרון תרועה'. מהו יסודו של המנהג המחודש?
המקור הקדום של מנהג זה נמצא במסכת סופרים, שנכתבה במחצית השניה של תקופת הגאונים:
אם חל ראש השנה להיות בשבת, אינו אומר יום תרועה, אלא זכרון תרועה, לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין משום גזירה. (מסכת סופרים, פרק יט).
נראה, אם כן, שמנהג כזה התקיים בקהילות שונות בארץ ישראל בתקופה המוסלמית, וזאת בניגוד למנהג גאוני בבל.
באשכנז נזכר המנהג אצל כמה מחכמי סוף המאה הי"ב ותחילת המאה הי"ג (ספר הרוקח, הראבי"ה). אחר כך מובא המנהג כאחד המנהגים הראויים גם ברומא (ספר שבלי הלקט, אמצע המאה הי"ג). אבל לפי הממצא שבכתבי היד האשכנזיים נראה שבתקופה זו עדיין לא היה המנהג רווח כלל. רק לקראת המאה הי"ד או הט"ו התחיל המנהג להתאזרח. גם המהרי"ל עצמו קיבל אותו, בניגוד לדעת מורו:
ושמעתי שכן הוא בספר אמרכל. כן ראיתי בספר אגודה במס' סופרים, דבחול
אומר יום, ובשבת זכרון. וכן היה נוהג מהר"י סג"ל.
מכאן ואילך מובא המנהג תוך ציון האסמכתא של מסכת סופרים. נראה שהשפעתה של מסכת סופרים גברה אצל חכמי אשכנז וצרפת במאה הי"ג, ידועה הדוגמא של אמירת הפיסקא 'הנרות הללו' בחנוכה, שאמירתה נתקבלה על דעת המהר"ם על פי האמור במסכת סופרים. המנהג ששאנו דנים בו כעת מקביל למנהג זה. אפשר גם שהאורינטציה הארץ ישראלית של מסכת סופרים, כפי שנראתה חכמי אשכנז וצרפת השפיעה גם היא על מידת חדירתם של כמה מן המנהגים הכתובים בה, ביחוד בתקופת העלייה לארץ של תלמידי בעלי התוספות.
אזרחות גמורה קיבל המנהג בעקבות הרא"ש, ואלה דבריו (ר"ה, פרק ד'):
וגם רבינו שמואל בר רבי חפני כתב שמנהג בשתי ישיבות שאם חל ראש השנה בשבת אומרים מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש. ואם חל להיות בחול אומרים יום תרועה מקרא קודש
עדותו של הרא"ש מדברי ר' שמואל בר רבי חפני היא כנראה רק לעניין אמירת 'מועדים לשמחה', ולא לעניין השינוי בין שבת לחול (אך העניין עוד דורש בירור [עיין שינוי הניסוח בדברי הטור]).
מן הרא"ש עבר המנהג לבנו, בעל הטורים, ומשם נתקבל ע"י השו"ע והרמ"א.
נראה שיש לפנינו מנהג שיסודו בעיון מחודש במסכת סופרים על ידי כמה מחכמי אשכנז בסוף המאה הי"ב או בתחילת המאה הי"ג. כמה מפוסקי ההלכה קיבלו את המנהג, אך עבר זמן רב עד שהמנהג באמת התאזרח. בתקופה הראשונה כמעט כל כתבי היד נשארים נאמנים לנוסח הקדום, ורק בתקופת הדפוס נקבע המנהג כהלכה פשוטה.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות