20/09/09

דרשה שנישאה בבית הכנסת רמות ציון ירושלים בראש השנה תש"ע

זמן והזדמנות, חשבון נפש על הזמן / יעקב מעוז

(דרשה לראש השנה תש"ע)

מורותי ורבותי, שנה טובה!

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

אנחנו בעיצומם של הימים הנוראים, ימים של חשבון נפש, והייתי מבקש להזמין את עצמנו לערוך חשבון נפש קטן על דבר גדול, שהוא אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר בחיינו והוא עניין "הזמן". שהרי ראש השנה והשנה כשלעצמה הנם ביטוי מובהק לרעיון הזמן. ולכן מומלץ לעסוק בכך עתה מאחר שביתר ימות השנה פשוט אין לנו זמן.

תהיתי, בין עצמי לביני, מדוע אנו צריכים ראש לשנה. המונח "ראש" בא מעולם החי. אנחנו אפילו מברכים בערב ראש השנה "שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב", ובהזדמנות זאת אנו אמורים לאכול לא פחות מאשר ראש של כבש. יש כאלו שממירים אותו בראש של דג, זה נראה יותר הומאני, אבל חשוב מכך זה גם יותר זול. אני כשלעצמי, ואת חטאי אני מזכיר היום, לא אכלתי מעודי ראש של כבש, ומותר לכם להניח שגם שלא אוכל.

הזמן, כפי שאנו מכירים אותו מתחום המדע, מתאפיין בשניים: האחד, הוא זמן אין סופי, "בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית", אם לנקוט בלשונו של בעל "אדון עולם". התיאוריות המדעיות מבית מדרשו של סטיבן הוקינג, בעל "קיצור תולדות הזמן", גורסות שהעולם קיים כך וכך מיליארדים של שנים. ואפשר שיתקיים עוד כמה מיליארדים נוספים. המאפיין השני הוא שהזמן מבחינתנו הנו מחזורי, היממה והחודש תלויים בירח ואילו השנה בשמש, וגם בעניין הזה אפשר לומר "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה... וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט). במילים אחרות גם המחזוריות, המעניקה אשליה של התחלה וסוף, הנה אין סופית. עובדה זאת מעמידה את האדם בפרופורציה כאובה ביחס לאינסופיותו של הזמן. משורר תהילים קובל: "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תהילים קמד, ד). ובמקום אחר: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן, כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה". האדם נמשל לגז וימי חייו נעשים כאין וכאפס בעיני עצמו. אתם יודעים, מורותי ורבותי, אני מוכן לסבול כל ביטוי, אבל להמשיל את חיי לגז? זה כבר יותר מדי...

תאמרו, מורותי ורבותי, הדרשן הלזה בא לזרוע בקהילה חפצת חיים  כמו שלנו ייאוש רב. ובכן, אין אני בא לייאש אלא אדרבה לעודד. אבל דברי העידוד שלי אינם מכוונים לצור אשליה, אלא באים להעניק משמעות כלשהי לקצבת הזמן המצומצמת הנתונה לנו. אני יוצא מנקודת הנחה שהענקת משמעות לחיים יש בה לא רק נחמה אלא אף שמחה מרובה. אם אנו מקבלים הנחה זאת, הרי שעתה עלינו לשאול כיצד מעניקים משמעות לחיים? אני, ברשותכם, אנסה להפיק משמעות דווקא מאותו עניין הנראה לנו כבלתי ידידותי לאדם והוא כאמור עניין הזמן.

העברית העניקה לנו קשר מעניין בין המונח "זמן" לבין המונח "הזדמנות". לא בכל שפה נגזרת המילה הזדמנות מהמילה זמן. בשפות הלטיניות, זמן Time, או Tiempo, והזדמנות opportunity, ((occasion, Oportunidad, בערבית זמן وقت, והזדמנות الفرصة. ביוונית זמן Χρόνος, והזדמנות Ευκαιρία. העברית רומזת לנו שהזדמנות קשורה לזמן, לעיתוי מסוים ומכאן אנחנו למדים הן על הזמניות שלה והן על אופייה החמקני. היא באה וחולפת במהרה, ואנחנו נדרשים לתפוס אותה במועדה. ההזדמנות, אם כן, היא מהירה וחמקנית.

את מושג הזמן תייצג לצורך העניין השנה העברית. המסורת מלמדת אותנו שראש השנה הוא גם מועד בריאת העולם. דהיינו, ראש השנה הוא ראש למניין הזמן מראשיתה של המציאות שבה אנו חיים. אנחנו מונים שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה ממוצעת. איננו יודעים לחזות מה יקרה לנו באותה שנה: "מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ" כדבריו של בעל "נתנה תוקף", אבל אנחנו יודעים שבכל רגע נתון נקראת בדרכנו הזדמנות חדשה. אנחנו נדרשים לשאלה: האם לתפוס את ההזדמנות במועדה או להמתין לתחנה הבאה. ישנן כמובן הזדמנויות העשויות לחזור על עצמן, וכאלה לא חסר. "אַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת", הזדמנות נוספת בוא תבוא במהרה. אבל ישנן הזדמנויות שאינן חוזרות לעולם Once in a Lifetime. ניצול הזדמנות נדירה, משמעו סיפוק רב והקניית משמעות לפרק הזמן הזה שנקרא שנה, או, אם תרצו, משמעות לפרק הזמן הזה הנקרא חיים.

ישנו שיר ידוע המבטא יותר מכל את נדירותן של ההזדמנויות הגדולות באמת. השיר הזה הושמע במקום שבו מושגי הזמן וההזדמנות קבלו מימד אחר לגמרי, במעבורת החלל של אילן רמון, אביו של אסף רמון, שעל שניהם אנו צריכים לומר: זכר קדושים לברכה. השיר הוא שירה של רחל המשוררת שאף היא ידעה מכאוב רב. שמו של השיר "זמר נוגה" אבל הוא ידוע יותר בשמו הנפוץ "התשמע קולי". באחד הבתים אומרת המשוררת כך: "ארץ זו רבה, ודרכים בה רב, נפגשות לדק, נפרדות לעד, מבקש אדם אך כושלות רגליו, לא יוכל למצוא את אשר אבד". המסר ברור, המציאות עצומה והדרכים שבה, הן בחלל והן בזמן, מצטלבות רק לרגע קט. נצלנו את הרגע, זכינו, החמצנו אותו, רגלינו תכשלנה מלהשיבו ולעולם לא נמצא את אשר אבד. המציאות, המשתנה באופן מתמיד, מקצה לנו רגע נתון אחד בלבד, לא יותר, כדי לחוות אותה. וכבר אמר על כך החכם היווני הקדמון הרקליטוס: "אין אותו אדם עובר באותו הנהר פעמיים". המים אינם אותם המים והאדם אינו אותו האדם. עתה נפנה לכמה דוגמאות של החמצה וניצול של הזדמנויות מן הסוג הנדיר.

ביום הכיפורים הקרב ובא, נסיים את התפילות בתפילה ידועה: "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר. בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר. כִּי פָנָה יוֹם". בקהילות  המזרח שרים בדבקות רבה "אֵל נוֹרָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה". רעיון הפתיחה והנעילה של השער בא ככל הנראה משיר השירים: הדוד, המחזר אחרי הרעיה, מתדפק על דלתה: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה". האהבה פורחת בין השניים ויש לנו כאן הזדמנות למפגש מיוחד במינו. אלא שהרעיה מתמהמהת: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם". וכך מאבדת הרעיה זמן יקר מפז, ועד שהיא מקבלת החלטה לעשות מעשה: "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי". הרעיה החמיצה את ההזדמנות, והאהבה לא באה לכלל מימוש. לא זו בלבד, אלא שתוצאות ההחמצה ממיטות עליה אסון: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" (שה"ש ה, ב-ז). אם ללכת אחר האלגוריה ההיסטורית מבית מדרשו של ר' עקיבא, ולפיה הדוד הוא הקב"ה והרעיה היא כנסת ישראל, הרי שיש לנו כאן החמצה היסטורית. עם ישראל התמהמה ולא השכיל לממש את האהבה בהזדמנות ההיסטורית הבלתי חוזרת. מאז ועד עתה אנו מיחלים לגאולה, שאף היא מתמהמהת. שלמה אבן גבירול ממשיך את רעיון האלגוריה היסטורית, אלא שהוא דורש מהאל לקום ולעשות מעשה: "שַׁעַר פְּתַח דּוֹדִי, קוּמָה פְּתַח שַׁעַר. כִּי נִבְהֲלָה נַפְשִׁי, גַּם נִשְׂעֲרָה שַׂעַר. לִי לָעֲגָה שִׁפְחַת אִמִּי, וְרָם לִבָּהּ, יַעַן שְׁמֹעַ אֵל קוֹל צַעֲקַת נַעַר. מִנִּי חֲצוֹת לַיְלָה פֶּרֶא רְדָפַנִי. אַחְרֵי אֲשֶׁר רָמַס אוֹתִי חֲזִיר יַעַר. הַקֵּץ אֲשֶׁר נֶחְתַּם, הוֹסִיף עֲלֵי מַכְאוֹב. לִבִּי, וְאֵין מֵבִין לִי, וַאֲנִי בַעַר." מי שמכיר את הביוגרפיה של רשב"ג יודע עד כמה היה שחצן, בעיקר משום שחשב שידיעותיו מפליגות יותר מכל אדם. באחד השירים "אני השר" הוא אומר "וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי - וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמֹנִים". והנה דווקא האיש הזה, בשנות בגרותו, עומד חסר אונים מול החמצת ההזדמנות ההיסטורית.

על ניצול נאות של הזדמנות נדירה ביותר אנו למדים מהביטוי של חז"ל "יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְשָׁעָה אַחַת". מסופר על המוציא להורג של ר' חנינא בן תרדיון, שהחליט ברגע האחרון לקשור את גורלו בגורלו של ר' חנינא וקפץ לאותה האש שבה שרפו את ר' חנינא. על כך אומר התלמוד: "בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְשָׁעָה אַחַת, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְכַמָה שָׁנִים" (ע"ז י, ע"ב). הגוי הרומי הצליח לקנות את עולמו משום שקבל החלטה לעשות מעשה בו ברגע, בת הקול מוכיחה זאת. סביר להניח כי בשעות שקדמו לכך או אפילו ברגעים שקדמו לסיטואציה, לא העלה בדעתו שכך יסיים את חייו. האם אנו יכולים להצביע על אנשים בני זמננו שידעו לתפוס את הרגע ולקנות את עולמם בשעה אחת? התשובה לכך חיובית בהחלט. ישנם רבים, אך למרבה הצער איננו מכירים את כולם, ישנם הרבה גיבורים עלומי שם. על הלוחמים של הקומנדו הימי היו שרים פעם "אנשי הצפרדע אנשי הדממה איש לא ראה ואיש לא שמע". מקרה אחד שכולנו שמענו עליו כיוון שזכה לפרסום בשנה החולפת יכול בעיני לשמש כדוגמה למי שקנה את עולמו בפחות משעה אחת. המדובר באותו יהודי, לא צעיר, אלי טיובין שמו, שקפץ אל מימיו המסרטנים של הירקון כדי להציל שייטת צעירה, יסמין פיינגולד, שסירתה נהפכה על פיה. היו שם עוד כמה וכמה אנשים שזיהו את המקרה עוד קודם לכן, אבל אף אחד מהם לא העז לסכן את עצמו. הוא לא ידע עד לאותו הרגע שזאת תהיה ההזדמנות שתקרא בדרכו ואפשר להניח גם שלא בהכרח ידע שכך יפעל. הוא גם לא עשה את החשבון שהוא הולך לקנות את עולמו בשעה זאת, אלא פשוט פעל. המעניין הוא שבשני המקרים, זה של הגוי הרומי וזה של אלי טיובין מתוארת קפיצה, האחד לאש והשני למים, ועל כגון זה כבר הזכרנו שנאמר: "מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ".

תאמרו, מורותי ורבותי, נכון הדבר אך מקרים כאלו שמורים ליחידי סגולה, ומה שייכים הדברים לנו בחיי היום יום? ובכן, אני מבקש לטעון כי ניתן לנו לקנות את עולמנו בכל רגע נתון. מהסיבה הפשוטה שמי שקובעים מהן אמות המידה למעשה בעל ערך הם לא אחרים מאשר אנחנו בעצמנו, ועל כן כל הזדמנות הנקראת בדרכנו תנוצל אם נעניק לה ערך. הזדמנויות אלו אינן בשמיים ואף לא מעבר לים, כי אם קרובות אלינו מאוד. אחת מן ההזדמנויות הקרובות אלינו הנה זו הכרוכה במפגש שלנו עם מה שנתפס בעיננו כחלש, כנכה או כאחר. התגובה האינסטינקטיבית שלנו היא להתרחק מן האחר, לא משום שאנו אנשים רעים חלילה אלא משום שבמפגש שכזה אנו חשים שאנו משלמים מחיר רגשי כבד. כך למשל אנו יכולים להעניק צדקה ביד נדיבה אך יקשה עלינו להישיר מבט לעיניו של העני. אנו נהגים לפתוח את דלת הבית ולומר בחגיגיות רבה בכל ערב פסח: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח". איך היינו חשים אילו באמת היה נכנס הומלס זב חוטם ולבוש בלויים???

ישנו סיפור מאלף במסכת מגילה המלמד על מפגש בין שני אנשים מסוג שונה לגמרי, שבו צמחה תועלת רבה דווקא למי שנתפס כחזק מבין השניים: "אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כח, כט), וכי מה אכפת לו לעיוור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא, שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו, אמרתי לו: בני, אבוקה זו, למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין" (מגילה כד, ע"ב). העיוור  מחזיק את הפנס בידו לא כדי לראות  אלא כדי להיראות. לתובנה הזאת לא היה מודע ר' יוסי קודם לכן. יתרה מזאת, העיוור, האיש מן הרחוב פותר לר' יוסי, האיש מן האקדמיה, שאלה שהיא בתחום ההתמחות שלו, פרשנות התורה. ר' יוסי מצטער מאוד על כך עד שהוא פוגש בעיוור. אבל עיקר הסיפור הוא בעיני סיפור המפגש, אלמלא העז ר' יוסי, והישיר מבט אל "עיניו של העיוור", לא הייתה צומחת התועלת הזאת, ואנחנו היינו נשארים בלא סיפור כזה טוב. על כן הלקח ברור, העז להיפגש עם האחר, ראה בכך הזדמנות וזכה בדבר שנעדר ממך עד היום.

סיפור דומה חוויתי מבשרי. ביום מן הימים נאלצתי לקיים מצווה שאין לה שיעור, מצוות ניחום אבלים. מצווה הכרחית, הכרוכה באי נעימות לא מעטה. כאשר נכנסתי לבית האבלים, החל הטקס המקובל במשפחה ללחוץ את ידי האבלים, לחבק עם טפיחה על השכם ולנשק בשתי הלחיים. המשפחה, בלי עין הרע, לא קטנה, והטקס נמשך דקות ספורות. אחרון האבלים היה ישוב על כיסא גלגלים ואני הנחתי שמדובר בנכה רגליים. נגשתי אליו לקיים את הטקס כהלכתו, ואף נתמלאתי בגאווה שאני מעז לקיים את תפיסת עולמי ולהיפגש עם האחר. אך כשהגשתי את ידי אל ידו, נחרדתי לראות כי גם ידיו אינן פועלות כשורה ולכן התקשה מאוד להניף את ידו לעברי. המעמד היה מביך למדי באותו הרגע. סופו של דבר הצלחנו במשימה ועשינו זאת. במהלך השיחה עם בני המשפחה, כשהרגשתי שמיצינו את הביקור, ניקרה במוחי השאלה כיצד אפרד מעליו, שהרי יש לקיים את הטקס עם כל בני המשפחה באותה הדרך שבה נכנסתי לביתם, לחיצת יד לכל אחד מהם, חיבוק עם טפיחה על השכם, ונשיקה מכל צד של הפנים. התחלתי להריץ כמה תסריטים במוחי מתוך כוונה לצאת מן המבוך במינימום מבוכה. אפשרות אחת הייתה, פשוט להתאדות, להיעלם, ויש להודות, אם כבר מתוודים בימים הנוראים, שאני מיומן בכך למדי. אבל אפשרות זאת נראתה לי באותם רגעים כתבוסתנית. אפשרות שנייה הייתה, להיפרד מעליו בשינוי הדרך המקובלת, להקל עליו עם הטקס המלאה הזה. אבל אפשרות זאת הייתה מדגישה עוד יותר את מצבו המיוחד ואת האחרות שלו. אפשרות שלישית הייתה לגרום  לו סבל ואף לסבול בעצמי ולקיים אתו את כל הטקס כאחד האדם. אפשרות זאת נראתה בעיני, באותם הרגעים, סיוט של ממש. מה שאכל אותי מבפנים באותם הרגעים הוא המפגש, העימות עם המציאות הקשה והמכאיבה. האם אעמוד בפנטזיה הערכית שיש לי על עצמי או שמא אכזיב??? סופו של דבר החלטתי לחזור על הטקס במלואו, וישפוט השופט אם נכון היה הדבר.  נגשתי אליו, והמתנתי בסבלנות מיוזעת עד שיניף את ידו קמעה ונקיים את הטקס כהלכתו. וכך בפרץ אדיר של צחוק משני הצדדים נפלנו זה על צוואריו של זה וברכנו איש את רעהו לשלום. ובצאתי בשלום מן הקודש, הפטרתי כנגדו "אני לא אוותר לך בקלות". לימים לכשספרתי את הסיפור לתלמידי, הפטיר אחד מהם כנגדי "למעשה, לא וויתרת לעצמך", והוא צדק.

במפגש מסוג אחר לגמרי, המזכיר במשהו את זה שאני חוויתי, שר לאונרד כהן, כאשר הוא פוגש את מושא אהבתו Laydy Midnight, וכך היא אומרת לו: She said, don't try to use me or slyly refuse me, Just win me or lose me. במילים פשוטות יותר, אם אתה עושה את המעשה, לך על כל הקופה, ועשה את זאת ללא משחקים מיותרים. מיסכן, לאונרד כהן, לא הייתי מקנא בו... אבל את הסוף ההוליוודי  אפשר לנחש בקלות I could hear my lady calling, Youve won me, youve won me, my lord. מכל מקום, מדובר כאן בהחלטה בין שתי ברירות בלבד ולכן עליה להיות חד משמעית וללא  כל לפשרות. מזלנו שכהן ניצל את ההזדמנות  ואנו נזכה לראותו בקהילת קודש תל אביב בשבוע הבא.

ההזדמנות נדירה, המפגש קשה, ההחלטה מסובכת ביותר ולעיתים קרובות רגלינו כושלות, אך הסיפוק לאחר מעשה, אם עמדנו בכך, רב עד מאוד. והוא שקול כנגד הכאב שאנו משלמים במימוש ההזדמנות. אילו הזדמנויות צופנת לנו השנה הבאה עלינו לטובה? האם נשכיל לנצלן במועדן? האם יעמוד לנו כוחנו להתעמת עם הזולת? זאת אין לדעת! אך יש לפחות לייחל לכך ולבקש בשעה רצון זאת, שנדע לתפוס את הרגע ולנצל כל הזדמנות בעלת ערך שתיקרא בדרכנו בשנה הזאת.

לסיום נאמר, שנשתדל להימנע מן הביטוי "אין לי כוח ל...", האמירות "אין לי כוח", "אני לא יכול", "אין לי זמן", לא תמיד מביאות אותנו למקומות טובים. כך למדתי, על משמעות הזמן, מכבוד נשיא המדינה לשעבר מר יצחק נבון: "מי שאין לו זמן לחברים, לא יהיו לו חברים כשיהיה לו זמן".  ולנו קהילת רמות ציון אני מבקש להוסיף: "מי שאין לו זמן לקהילה, לא תהיה לו קהילה כאשר יהיה לו זמן".

תחל שנה וברכותיה,

שנה טובה.