והפיוט 'אום נצורה כבבת'
המשנה במסכת סוכה בפרק ג' אומרת:
(יב) בראשונה (בזמן הבית) היה לולב ניטל במקדש שבעה (בכל ימי סוכות), ובמדינה (מחוץ למקדש או לירושלים) יום אחד (רק בחג ראשון). משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.
(יג) יום טוב הראשון שלחג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת (מערב יום טוב). למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו, ונוטלו. מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון שלחג בלולבו של חברו. ושאר ימות החג אדם יוצא חובתו בלולבו שלחברו.
לפי פשט משנה יג, נטילת לולב מתקיימת גם בשבת, אם חל יום טוב ראשון שלחג בשבת. זאת למרות החשש שאדם יטלטל את הלולב. הסיבה היא שנטילה זו היא מדאורייתא ('ולקחתם לכם ביום הראשון'). נראה שמשנה זו עוסקת לאחר החורבן, כי היא מתארת מציאות של נטילת לולב במשך שבעה ימים, כלומר לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי.
פרק ד' של מסכת סוכה עוסק בעיקר בזמן בית המקדש. לפי פרק זה, עקרון דומה היה קיים כבר בזמן הבית:
לולב וערבה ששה ושבעה (כלומר לעיתים נוטלים לולב ששה ימים ולפעמים שבעה ימים).
לולב שבעה, כיצד? יום טוב הראשון שלחג שחל להיות בשבת, לולב שבעה. ושאר כל הימים - ששה.
נראה שגם במקדש לולב דחה שבת רק ביום טוב ראשון. בהמשך הדברים מפרטת המשנה כיצד הביאו את הלולבים להר הבית מערב יום טוב, כדי ליטלו בשבת.
עקרון הלכתי זה נדרש מפסוקי התורה עצמם, והמדרש נמסר לנו בספרא, בויקרא רבה (=פסיקתא דרב כהנא), ובמקורות נוספים:
ולקחתם לכם ביום הראשון - ביום ולא בלילה, ביום הראשון ואפילו בשבת.
ביום הראשון - אין דוחים את השבת אלא על יום טוב הראשון בלבד.
עקרון זה, שיש ליטול לולב ביום טוב אפילו בשבת מפורש גם בתוספתא ובירושלמי.
נראה שמנהגם של בני ארץ ישראל בתקופת התלמוד ולאחריה היה ליטול לולב ביו"ט ראשון בשבת. מנהג זה נמשך כנראה מאות שנים, הן בתקופת התלמוד והן בתקופת הגאונים שלאחריה. שני מקורות מתקופת הגאונים מעידים על המנהג. 'ספר החילוקים', הכולל רשימת הלכות שבהם מנהגם של בני ארץ ישראל שונה ממנהג בני בבל, מעיד:
אנשי מזרח (=בבל) אין טוענין לולב בשבת, אבל נוטלין הדס. ובני א"י טוענין לולב והדס ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, שנאמר: ולקחתם, אפילו בשבת.
עדות שנייה באה בספר 'הלכות רְאוּ', שהוא עיבוד ארץ ישראלי של ספר 'הלכות פסוקות' לר' יהודאי גאון מבבל:
יום טוב הראשון שלחג שחל להיות בשבת מערב שבת ל העם מוליכין את לולביהם לבית הכנסת, למחר כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטל ומברך, מפני שאמרו אין אדם יוצא ביום טוב הראשון שלחג בלולבו שלחברו.
לעומת אחידות המנהג בכל המקורות הארץ ישראלים, בתלמוד הבבלי באה תמונה מורכבת יותר. התלמוד דן בעניין זה בשתי סוגיות. מסקנת הסוגיה הראשונה (מג, ע"א) היא שבני בבל אינם יודעים את תאריך החג לאשורו (ולכן עושים שני ימים טובים מספק), ולכן אין נטילת לולב דוחה את השבת. אבל בני ארץ ישראל, שיודעים את התאריך בדיוק נוטלים לולב ביו"ט שחל בשבת:
אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא, אינהו דידעי בקיבועא דירחא לידחי.
ביאור: אנו (בני בבל) לא יודעים בקביעת החודש, הם (בני א"י) יודעים בקביעת החודש, וידחו.
אבל מאוחר יותר דן התלמוד האם נטילת ערבה ביום הושענא רבה דוחה את השבת. המסקנה לגבי ערבה היא (דף מד, ע"א):
כיון שאנן לא דחינן, אינו נמי לא דחו. (כיון שאנו - בני בבל - לא דוחים, הם - בני ארץ ישראל - גם לא ידחו).
אחר כך חוזר בו התלמוד מן המסקנה הקודמת לגבי נטילת לולב:
והא יום טוב הראשון דלדידן לא דחי ולדידהו דחי?
אמרי - לדידהו נמי לא דחי
ביאור: והרי יום טוב הראשון שלגבינו אנו (בבבל) לא דוחים את השבת כדי ליטול לולב, ולגביהם אמרנו בסוגיה הראשונה כן דוחים? אמרו: לגבי בני ארץ ישראל - גם הם לא ידחו את השבת.
לפי זה פוסק התלמוד הבבלי (בסוגיה השניה) שגם בני א"י לא יטלו לולב בשבת, כמו בני בבל, שאינם נוטלים לולב בשבת.
שתי הסוגיות בתלמוד משקפות כנראה שתי שכבות שונות. הקדומה יותר מכירה במנהגם של בני ארץ ישראל.ליטול לולב בשבת, אבל המאוחרת, שמתייחסת לסוגיה הקדומה ולפיכך בוודאי כבר הכירה אותה כסוגיה ערוכה, מעדיפה את השיקול של אחידות המנהגים, כלומר שלא תראה תורה כשתי תורות. אף על פי כן, נראה שבני ארץ ישראל המשיכו ליטול לולב בשבת עוד שנים רבות לאחר חתימת התלמוד הבבלי.
מאחר ואנו יודעים עתה שבני ארץ ישראל נהגו ליטול לולב בראשון של סוכות שחל בשבת, נוכל לשער שההושענא 'אום נצורה', שנתחברה בארץ ישראל, והנאמרת עד היום בשבת בכל מנהגי אשכנז, נתחברה בראש ובראשונה למועד זה. סביר שאמרו פיוטי הושענות קודם כל בזמן שהקיפו את התיבה, ואמירת פיוט הושענא בשבת שאין בה נטילת לולב היא לכל היותר מנהג משני. אין אנו יודעים בבירור אם הוא נהג בכלל בארץ ישראל הקדומה. אבל בשבת שיש בה נטילת לולב ודאי אמרו את 'אום נצורה', ואפשר שפיוט זה נתחבר דווקא לרגל מאורע זה, שבו הקיפו לולב בשבת ביום טוב ראשון.
אם לא אמרו בארץ ישראל הקדומה פיוט הושענא כלל בשבת שאין בה נטילת לולב (כלומר בשבת חול המועד), כאשר הגיע הפיוט לחו"ל, הונהג לאומרו בכל שבת של סוכות, בין ביום טוב ראשון ובין בשבת חול המועד, כי בשתיהן, באופן דומה לא נטלו לולב בחו"ל.
הגאונים אסרו לומר הושענא בשבת ללא לולב והקפה (עיין במסורות המובאות בספר המנהיג, ואוצר הגאונים, סוכה, עמ' 61), מחשש שאנשים יביאו לולב לבית הכנסת. אבל אין זה ברור אם הכוונה ליום טוב ראשון שחל בשבת, או לשבת חול המועד. סידור רב סעדיה גאון אומר במפורש שאומרים פיוטי הושענא רק במשך ששה ימים, לא כולל שבת.
להלן נביא עוד שני פיוטים, ונבדוק אם ניתן ללמוד מהם משהו לעניין נטילת לולב בשבת:
בהושענא שלו לשבת, 'כהושעת אדם יציר כפיך', הנאמרת עד היום במנהגי אשכנז (פולין), אומר ר' מנחם בר מכיר (ישב ברגנסבורג בתחילת המאה הי"ב):
כהושעת משמחיך בבנין שני המחודש
נוטלים לולב כל שבעה במקדש כן הושע נא
כהושעת חיבוט ערבה שבת מדחין
מורביות מוצא ליסוד מזבח מניחין כן הושע נא
את הטור 'נוטלים לולב כל שבעה במקדש' יש להבין במנותק מהמשפט הקודם לו. אין הכוונה שדווקא במקדש שני נטלו שבעה ימים (ולא במקדש ראשון). הפייטן רק מציין שבמקדש יש ליטול לולב שבעה ימים, לפי שכתוב 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים'. גם בעניין דחיית שבת לנטילת לולב לא אומר הפייטן דבר, אף על פי שבטור הבא הוא אומר שערבה של יום השביעי דוחה שבת.
ר' בנימן בר שמואל הוא אחד מפייטניה הקדומים של צרפת (תחילת המאה הי"א). אחד מפיוטיו הוא יוצר לסוכות, שנקלט במנהג רומניה ונאמר ביום טוב השני של החג. תצלום הפיוט מתוך דפוס ונציה של מחזור רומניה מצורף בתמונה. פיוט זה, שתחילתו 'אכוף ואיכף ואשא דעי', הוא יוצר 'הלכתי', המפרט את הלכות ארבעת המינים וטעמיהם, והלכות ההלל של סוכות. לגבי נטילת לולב בשבת אומר הפייטן:
שְׂאֵתָם במקדש היתה לַשבת דוחה
ולא בִּגְבוּלִים בגזירה מצוחצחה
שמא יטול ביד ויעביר ארבע אמות בשכחה
ביאור: נטילת ארבעת המינים היתה דוחה את השבת במקדש, אך לא מחוץ למקדש = 'בגבולין'. הסיבה היא גזרת חכמים (מצוחצחה = נאותה), שמא אדם ישכח ויטול ביד ויעביר בשבת ארבע אמות ברשות הרבים.
קשה להסביר את דברי הפייטן, מפני שלא מצאנו הבדל בדחיית שבת בין המקדש לגבולין. אם מדובר בזמן הבית, הרי ראינו (הן במשנה והן בתלמוד) שהיה דין שווה למקדש ולגבולין, בשניהם שבת נדחתה ביו"ט ראשון בלבד. אפשר לפרש בדוחק את דברי הפייטן באופנים הבאים:
בגבולים = בחו"ל (ולא בארץ ישראל), שבזמן המקדש נדחתה שבת במקדש ובארץ ישראל, אך לא בחו"ל.
במקדש = בזמן המקדש, בין במקדש ובין בארץ ישראל, שם עדיין נדחתה שבת לעיתים. ובגבולים = לאחר החורבן, אין שבת נדחית כלל. כך יתאימו דברי הפייטן למסקנה השניה של התלמוד הבבלי.
שני הפירושים אינם לפי הפשט. אשמח אם מישהו יוכל ליישב את דברי הפיטן דבר דבור על אופניו.
גירסה 2
אברהם פרנקל
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות