גירסה 2
לפי פשט המקראות עשו ויעקב היו שונים במראם ובהתנהגותם משעת לידתם, והתחרו ביניהם אף לפני הלידה. אבל אחד המדרשים בבראשית רבה דוחה את התנהגותם השונה לתקופת הבגרות:
ויגדלו הנערים: ר' פינחס בשם ר' לוי
משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה,
וכיון שהגדילו - הפריחו זה ריחו וזה חוחו,
כך כל שלש עשרה שנה הולכים שניהם לבית הספר ובאים מבית הספר,
לאחר י"ג שנה זה הולך לבתי מדרשות וזה הולך לבתי עבודה זרה.
הדס ועצבונית הם שני צמחים דומים מאוד ושונים מאוד. כאשר שניהם גדלים זה ליד זה, אין אדם יכול להבחין ביניהם. רק כאשר הם מוציאים פרחים - ניכר שזה נותן ריח וזה נותן קוץ (חוח). המדרש מסתמך על הניגוד שבין שני חלקי הפסוק:
ויגדלו הנערים (כאשר היו נערים) היו יחד. אבל אחר כך:
ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, כלומר כאשר היה לאיש (בן י"ג שנה) היה יודע צייד,
ויעקב כשהיה לאיש (בן י"ג שנה) - היה איש תם יושב אהלים.
אבי מורי, פרופ' יונה פרנקל, דייק בנוסח המדרש המובא בכתב יד וטיקאן, שהוא כתב היד הקדום של ב"ר. שם כתוב:
משל להדס ועצבונית שהיו גְּדוּלִים זה על גב זה.
גְּדוּלִים פירושו קלועים (לשון גָּדִיל). כלומר ההדס והעצבונית היו שזורים זה על גבי זה, ולכן ברור שאין אדם יכול להבחין ביניהם. יתר על כן, המילה 'ויגדלו' שבפסוק נדרשת גם מלשון גדיל, על התקופה שלפני בגרותם, שאז עדיין היו מעורבים זה עם זה.
העיצוב הלשוני של המדרש מתבטא גם בניגוד שבין ריחו ו-חוחו -- שתי מילים דומות בצלילן ומנוגדות בתכנן.
מדרש אחר ההולך בכיוון זה דורש שעשו יצא לתרבות רעה רק כשהיה בן ט"ו שנים. במועד זה היה יצחק בן שבעים וחמש, וזו היתה עת מיתתו של אברהם (בגיל מאה שבעים וחמש שנה). וכך מפרש רש"י (על פי ב"ר) את ההבטחה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים:
ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה:
בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו,
ולפיכך מת חמש שנים קודם זמנו, ובו ביום מרד עשו.
בניגוד למדרשים שהזכרנו, ישנם מדרשים אחרים המתארים את עשו כדמות של רשע מעת לידתו, ואף עוד בבטן אמו. ידוע המדרש שכאשר רבקה היתה עוברת על יד בתי עבודה זרה היה עשו רוצה לצאת, וכאשר היתה עוברת על בתי כנסיות יעקב רצה לצאת. את הפסוק 'ושני לאמים ממעיך יפרדו' דורשים (ב"ר) שיעקב נולד מהול, בניגוד לעשו שמשך עורלתו. גם בעת לידתו חטא עשו לאמו רבקה (פסדר"כ זכור):
ומה חטא שחטא על אמו... עִם כשהוא יוצא ממעי אמו חתך מטרין שלה שלא תלד,
הדה הוא דכתיב '<על שלשה פשעי אדום...> על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו (עמוס א, יא).
ר' אלעזר הקלירי שילב את המדרשים בעניין עשו בקרובה שלו לפרשת זכור. עשו הוא זקנו של עמלק, ועמלק בשנאתו לישראל הלך בדרכו של זקנו עשו, בשטימתו את יעקב. יתר על כן, גם מלכות אדום, המלכות הנוצרית, שתחת שלטונה ישב הקלירי רוב ימיו, גם היא אינה אלא מזרעו של עשו. בעקבות כך הקרובה של הקלירי לפרשת זכור עוסקת לא מעט גם במלכות שעיר היא אדום. ביחוד מרבה הקלירי להזכיר את חטאי עשו בשניים מפיוטי הקרובה, בפיוט המגן ובפיוט שלפני הסילוק.
בפיוט המגן נאמר:
החוח הנץ מגלגל ודרדר
ומדור לדור גולגל ודורדר
זכר עון אבותיו הוקדר
חטאת אמו בלי להעדר
ביאור: 1 עשו נקרא חוח, לפי המדרש על ההדס והעצבונית. גלגל הוא פרח הקוץ (ישע' יז, יג: וכגלגל לפני סופה, ורש"י), ודרדר גם הוא סוג קוץ. 2 מדור לדור מתגלגלת חטאתו של עשו 3 עשו חטא לאבותיו ולאימו. הוא חטא לאברהם בכך שקיצר את שנותיו, וליצחק בכך שגם לעיניו לכהות. הוקדר: הושחר. 4 עשו חטא לרבקה בכך ששיחת את רחמה. בלי להעדר: כנראה ר"ל שהחטאתו תלויה ועומדת לדורות.
בפיוט שלפני הסילוק שוב מפרט הלקירי את חטאי עשו:
זכור איש אשר הגויע אב ללא עיתו
ברצוח וגנוב ונאוף ביעתו
גרע חמש שנים ממחייתו
...
זכור הפכפך דרך איש וזר
5 והכהה מאור אב בעשן עבודת זר
זמם בלב היות לאח לאכזר
ביאור: 1 איש: עשו, ונראה שהכוונה כשהיה לאיש. הגויע: גרם למותו של אברהם לפני זמנו. 2 ברצוח וכו': עברות אלה עשה עשו כשיצא לתרבות רעה. ביעתו: עמד להפחיד את אברהם, והקב"ה קיצר שנותיו חמש שנים. 4 הפכפך וכו': עשו, שהוא זר לישראל וזר למצוות. 5 מאור אב: מאור עיניו של יצחק, שכהו בעשן עבודה זרה של נשי עשו. 6 זמם בלב: תכנן להרוג את יעקב.
ר' אלעזר הקלירי לא הביא בקרובה שלו את המדרש על ההדס והעצבונית בשלמותו, אבל עשה בו שימוש סמוי: הוא לקח ממנו את הכינוי 'חוח' (המיוחד לעשו), וכנראה גם את הביטוי 'איש', המדגיש את העובדה שעשו יצא לתרבות רעה (וגרם למות אברהם) בהיותו כבר איש. מנגד הוא מביא כבר את חטאו של עשו כלפי אמו בעת לידתו.
את הקשר שבין עשו לעמלק מתאר הקלירי בעזרת ביטוי מיוחד, המבוסס על הפסוק בפרשת תולדות 'וישטם עשו את יעקב'.
בפיוט ה'מגן' של הקרובה לשבת זכור ('אזכיר סלה') כתוב:
פוֹעַל שטימת בכורה לעכור
כלומר עמלק ואדום הולכים בדרכו של עשו, ושנאתם יונקת מאותה שטימה קדומה של עשו ליעקב.
ובפיוט ה'מחיה' , שם, שוב על עמלק::
וישטם שטימת ישישו (= סבו הזקן)
ובשבעתא לשבת זכור ('ויחלוש איש'):
יזם שטמת ישישו אשר שם להורך (=ליעקב)
ובשבעתא נוספת ('זורו איבי'):
עוית (מאלופי אדום, והוא כינוי להמן) ריב שטמת ישישו קדמה (=הקדומה)
וכן בשבעתא 'יזכר איבה':
אבותיו (של המן) זקנֵי איש שעיר האדום
סטמתו <להשיב> על ראשו לקדום
בעקבות הקלירי הלך ר' יחיאל בר אברהם מרומא (בן המאה הי"א) - אבי ר' נתן בעל הערוך. בקרובה שלו לתענית אסתר הוא כותב:
יקץ להעיר שיטמת זקנו מבטן פשע
כלומר המן העיר את שיטמת עשו, אשר פשע מבטן.
החל מן המאה הי"ג (ואולי אף לפני כן) לא היו אומרים באיטליה אף אחת מקרובותיו הנ"ל של הקלירי, והן למעשה נעדרות מכמעט כל כתבי היד איטלקיים. אבל ביטוי קילירי כזה, המשובץ בפיוט איטלקי קדום מהווה הוכחה ברורה שבמאה הי"א אמרו ברומא את קרובות הקלירי. ניתן לשער זאת בביטחון גם מהימצאותן של הקרובות במחזורי אשכנז, שכן הן הגיעו לאשכנז דרך איטליה. אבל ביטויים קליריים (כמו המקרה שלפנינו) המשובצים בפיוטים איטלקיים קדומים מוסיפים הוכחות למנהגיהם הקדומים של בני איטליה.
אברהם פרנקל
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות