מבוסס על המאמר בקוהלת רבה, המופיע בהמשך
לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ / יעקב מעוז
נִשְׁלְמָה בְּרִיאָה,
נִבְרָא הָאָדָם.
עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ
רַד לְרַגְלָיו.
הִבִּיט לַאוֹפֶק.
אֲפִיקֵי מָיִם,
צוֹמֵחַ וָחָי,
כָּל מַעְגְּלֹתָיו.
הֵחֵל לָלֶכֵת,
שָׁלֶכֶת רוֹחֶשֶׁת,
בְּגַן הַעֶדֶן,
בֵּית מְגוּרָיו.
אִילָנוֹת טוֹבִים,
טוֹבוּ עֵינָיו,
מִיְפִי הַבְּרִיאָה,
וּמְחֵן בְּרוּאָיו.
אָמַר לוֹ אֵל:
אַל תַשְׁחִית,
שֶׁאֵין מְתַקֵּן,
הַבָּא אַחֲרָיו.
"רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ?" (קהלת ז, יג). בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך (קהלת רבה ז, יט).
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
