שער הדמעות, לייטמן דוכין רנד

השיר, מקורותיו והפרשנות

פרשנות ומקורות / ד"ר יעקב מעוז

השיר "שער הדמעות" עוסק בשתי סוגיות עיקריות: האחת, תחושת הריקנות וחיפוש אחר משמעות. השנייה, גילוי האלוהים והחזרה בתשובה. השיר מתאר את שתי הסוגיות כסיבה ומסובב. תחושת הריקנות מניעה את האדם לחפש משמעות, והמשמעות נמצאת תחת כנפי השכינה. תחושת הריקנות היא זאת שמביאה את האדם לבכות את כאבו. לבכייה יש משמעות פסיכולוגית, היא מעידה על מצבו של האדם ועל השינוי העומד להתחולל בתודעה שלו. לבכייה גם משמעות מיסטית, ומשמעות זאת חוזרת ונשנית בפזמון: "כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות... במסתרים תבכה נפשי". פזמון זה הנו למעשה ציטוט של כמה מקורות מהספרות היהודית.

הכותבים משתמשים ברעיון קבלי הבא לידי ביטוי מובהק בספר הזהר. הזהר בעצמו משתמש ברעיונות שהיו קיימים כבר במקרא ובמחשבת חז"ל. הנביא ירמיהו מתאר בכי, כנראה של האל בעצמו. בכי הבא כתוצאה של התנהגות סוררת של העם. בכי זה נעשה במסתרים, וחז"ל פרשו את הבכי הזה כבכי של הקב"ה בעצמו. אם הקב"ה בעצמו בוכה, הרי שישנה משמעות עילאית לרעיון הבכי, ולרעיון הדמעות. הזהר גורס שיש לקב"ה שתי דמעות, שהן דמעות של מידת הדין. מידת הדין קשה לישראל ועל כן מתחולל תהליך של המתקת הדין. שתי הדמעות הזולגות מעיניו של הקב"ה יורדות אל הים הגדול ושם נעשות מתוקות ובכך מצילות את עם ישראל מגזרה קשה. במונחים קבליים, לפי תורת הספירות, דמעותיו של האל המכונה "זעיר אנפין", כנראה ספירת תפארת, יורדות אל הים הגדול אל ספירת מלכות. המעבר הזה מחולל בעולמות העליונים שינוי שסופו בא לטובת העם ו/או לטובת המאמין. במקביל מוענק בזוהר יחס מיוחד לבכיית המאמין. חכמים אומרים  שמאז חורבן בית המקדש ננעלו כל השערים להוציא שער הדמעות. דהיינו, נותרה רק דרך אחת להגיע אל העולמות העליונים והיא באמצעות תחינה ותפילה המלווה בדמעות המאמין. על כך שואל הזוהר: איך ייתכן לדבר על דמעות כאשר אנו מצווים לעבוד את השם בשמחה וברננה? ובכן לדמעות הצער מתוך תפילה ותשובה יחס מיוחד בפני האל. הזוהר אומר שלמתפלל זה זכות מיוחדת והוא נמצא בדרגה דתית גבוהה, שכן הוא הצליח לפרוץ בבכייתו את הדרך לקב"ה בכבודו ובעצמו. במקרה זה, אין תפילתו של המאמין חוזרת ריקם. כוחה המיוחד של הבכייה, ומתוך כך הדמעה, בא לידי ביטוי בכך שאף הקב"ה בעצמו מצטער עם המאמין או עם העם, "בכל צרתם לו צר". רעיון זה משלים את המעגל שבו פתחנו, הן הקב"ה והן המאמין בוכים.

רעיון הבכייה השתלב בסדר היום של המאמין, בעיקר זה ההולך לשיטת הקבלה. ראוי לציין שלא כל קהילות ישראל הולכים לשיטת הקבלה ואף היו תקופות שחוגים נרחבים יצאו חוצץ נגד שיטה זאת, כגון המתנגדים לחסידות. המקורות מלמדים על הזדמנויות שונות לבכות לפני הקב"ה מתוך כוונה לחדור לעולמו דרך שער הדמעות. כך למשל תיקון חצות. הבכייה של מעלה מתרחשת בסמוך לחצות, ואם המאמין בוכה בשעה זאת הרי שהוא עושה פעולה דומה ומתאחד עם האל. בתפילות הימים הנוראים של החסידים האשכנזים נשתלב עניין הבכייה במסתרים. הבכי במסתרים של המאמין הוא בכי פרטי, אישי, בלתי מוחצן ולכן נתפס כאמיתי יותר, שלא לצורך הפגנה בעיני הזולת.

---

שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ, אַל תִּגְבָּהוּ, כִּי ה' דִּבֵּר. תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד, בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ, וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם... וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ, בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי, מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע, וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה' (ירמיה יג, טו-יז).

מַהו "בְּמִסְתָּרִים"? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בשם רב: מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבּוֹכֶה בוֹ, וּ"מִסְתָּרִים" שְׁמוֹ. וכִי יש בִכְיָה מלפני הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? [וכי הקב"ה בוכה?] וְהרי אָמַר רַב פַּפָּא, אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם... נכון שאיננו בוכה לפני הברואים, אך בתוכו בוכה גם בוכה (חגיגה ה, ע"ב).

באותה שעה [כשנחרב בית המקדש], היה הקב"ה בוכה, ואומר: אוי לי על ביתי. בני, היכן אתם? כהני, היכן אתם? אוהבי, היכן אתם?... אמר הקב"ה לירמיה: אני דומה היום לאדם, שהיה לו בן יחידי, ועשה לו חופה, ומת בתוך חופתו (איכה רבה כד).

ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי, מקום יש למעלה, ומסתרים שמו, שבוכים שם המלאכים... (רבנו חננאל, חגיגה ה, ע"ב).

בא וראה כמה רחמיו של הקב"ה מרובין על ישראל לעולם. אפילו אם כל ימיהם היו עובדים עבודה זרה, וכיון שהם עושים תשובה קלה, הוא בוכה עליהם מיד. לפי דרכך אתה למד, שבכל דור ודור, שהקב"ה מוצא בני אדם צדיקים וחסידים, הוא טופח שתי ידיו זו על זו, ונותנן כנגד לבו, ובוכה עליהן, בין בסתר בין בגלוי. ומפני מה הוא בוכה עליהן בסתר? לפי שהוא גנאי לארי שיהא בוכה לפני השועל, וגנאי הוא למלך שיבכה לפני עבדיו, וגנאי הוא לבעל הבית שיבכה לפני פועליו. שנאמר (ירמיה יג) ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי, מפני גוה, ודמוע תדמע, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ה'  (תנא דבי אליהו רבה ל).

אית תרין דמעין לקודשא בריך הוא, והן שתי מדות דין, שהדין בא משתיהן, כמה דאת אמר (ישעיה נא יט) שתים הנה קוראותיך. וכשהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו, הוא מוריד אותם לים הגדול, שהוא ים החכמה להמתיקן, והופך מדת הדין למדת רחמים, ומרחם עלייהו... (זהר ח"ב י"ט, ע"ב).

ועל דא כתיב (שם ק ב): עבדו את יהו"ה בשמחה, באו לפניו ברננה. דהא אצטריך דלא לאחזאה בה עציבו. ואי תימא אי הכי, האי מאן דאיהו בצערא ובדוחקא, דלא יכיל למחדי לביה, ומגו דוחקיה אית ליה למתבע רחמין קמי מלכא עלאה, אי הכי לא יצלי צלותא כלל ולא ייעול בעציבו כלל, דהא לא יכיל למחדי לביה, ולאעלא קמיה בחדוה, מאי תקונא אית ליה להאי בר נש? אלא ודאי הא תנינן, כל תרעין ננעלו ואסגירו, ותרעין דדמעין לא אסגירו, ולית דמעה אלא מגו צערא ועציבו, וכל אינון דממנן על אינון תרעין, כלהו מתברין גזיזין ומנעולין, ועיילין אינון דמעין, וההיא צלותא עאלת קמי מלכא קדישא. כדין ההוא אתר אית ליה דוחקא, מההוא עציבו ודוחקא דההוא בר נש, כמה דאת אמר (ישעיה סג ט) בכל צרתם לא צר, תיאובתיה דההוא עלמא עלאה לגבי האי אתר, כדכורא דתיאובתיה תדיר לגבה דנוקבא, כד מלכא עאל לגבי מטרוניתא, אשכח לה בעציבו, כדין כל מה דאיהי בעאת בידהא אתמסר, וההוא בר נש וההיא צלותא לא אהדר בריקניא, וקודשא בריך הוא חייס עליה, זכאה חולקיה דההוא בר נש דאושיד דמעין קמי קודשא בריך הוא בצלותיה (זהר ח"ב קס"ה, ע"א-ע"ב).

(הזהר שואל: אם קיימת חובה להתפלל מתוך שמחה של מצווה, האם אדם השרוי בעצב רשאי להתפלל? והתשובה היא שכל השערים ננעלים חוץ משערי הדמעות, ולכן ישנה עוצמה רבה לדמעות המתפלל עד שהיא פורצת את כל השערים ומגיעה לפני הקב"ה, ואף הקב"ה מצטער יחד עם המתפלל)

ורבנן אמרי: לאו כל דמעין עאלין קמיה מלכא. דמעין דרוגזא, ודמעין דמוסר דין על חבירו לא עאלין קמיה דמלכא. אלא דמעין דצלותא ודתשובה, ודבעיין בעותא מגו עקתא. כלהו בקעין רקיעין, ופתחי תרעין, ועאלין קמיה דמלכא. דתנינן, ביומא דאתחרב בי מקדשא, כל תרעין ננעלו, ותרעין דדמעין לא ננעלו. מה כתיב בחזקיהו, שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך. ראייה ממש מגו דמעין (זהר חדש, מדרש רות, מאמר תפילה).

וזהו סוד מה שאמרו: מקום יש לו להקב"ה. פירוש: כי ביארנו כי מלוי שם י"ה זה שרשו בתיקון הראשון הנקרא א"ל, וביארנו כי ששה שמות של 'אל' כלולות בשתי שמות יה, שהתיקון זה נמצא מפני כי שם יה שרשו ששה 'אל' היוצאים ממנו, והנה ששה פעמים 'אל' הם בגימטריא מקום, וזהו סוד 'מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו' (ספר עמק המלך שער יא, ו)

ואמר אח"כ, ומהאי תיקונא מתכפיין כולהו, ומתבסמין במרורא דדמעין, דמתבסמין בימא רבא, השוה שמן החסדים שיש בתיקון זה אתכפיין כל אלו מארי דיללא, ואמר ומתבסמין במרירא וכו', מפני שהמלכות מצטערת, כשתהנה ממנה הקליפות, והקב"ה, דהיינו ז"א, כביכול בוכה, כדכתיב במסתרים תבכה נפשי, ומוריד תרין דמעין, שהם מן אותיות שניות של שם אהי"ה שבתוכו, שהם ב' אחר א', ו' אחר ה', כ' אחר י', ו' אחר ה', הרי זו בוכו, והוא שם גדול... שיורדין מז"א דרך נ"ה שלו לימא רבא, דהיינו מלכות... דדמעין, כלומר בדין הגנוז בתוכו שם בוכו... מתכפיין להדבק, וקליפות הנדבקים סביב... והבכיה זו היא בחצות הלילה... (ספרא דצניעותא ב).

וזהו הסדר, שכתבו תלמידי האר"י ז"ל, והוא בספר הכוונות. בקומו קודם חצות לילה, שהוא שעה כביכול במסתרים תבכה נפשו. יקום ויתעורר משנתו, וירחץ ידיו ופניו, וישב לפני המזוזה לארץ, ולא יהיה אפילו נר אחד אלא באפילה, ויכסה ראשו כמו אבל וחפוי ראש. ויתחיל לומר: על נהרות בבל, ויכוין על חורבן הבית. מזמור לאסף, יכוון על הריגת הצדיקים... (השל"ה הקדוש חולין, תכחות מוסר עד)

וְאִם בִּתְפִלָה וּבְתַחֲנוּנִים תִּמְחָל. הִנְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ. כְּעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וּכְעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְבִירְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ נְשֹוּאוֹת אֵלֶיךָ: וְאִם בִּבְכִי וּזְעָקָה תִּסְלַח. הִנֵּה בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשֵׁינוּ מִפְּנֵי חַטֹּאתֵינוּ וּבַחֲדָרִים תֶּאֱנַח רוּחֵנוּ עַל רוֹב פְּשָׁעֵנוּ (סליחות לראש השנה, אשכנז).

• חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות