עיבוד לסיפור תלמודי, לרגל פורים
התחפושות של ר' מאיר
(שודר בגלי צה"ל, כ"ח בשבט תש"ע)
יעקב מעוז
השבת אנו מכריזים על ראש חודש אדר, ולכן אפשר כבר לומר משנכנס אדר מרבין בשמחה. ואנו נוסיף, שמשנכנס אדר נספר סיפורי מסכות, ולך שמעון ידידי ברור, שמסכות אנו עוטים לא רק בפורים. למסכה יש ערך פסיכולוגי אם לא קיומי, שאין בלתו.
הפעם נייחד את הסיפור לתחפושות שהן באמת מיוחדת, התחפושות של לא אחר מאשר ר' מאיר. אני מניח שרוב הציבור מכיר אותו, לפחות בשם. היה הוא אחד מגדולי התנאים, עמוד תווך במחשבת חז"ל. חכמים קבעו ש"סתם משנה", דהיינו כל משנה שלא מובאת בשמו של חכם מסוים, היא משנתו של ר' מאיר. ועד היום ממש, רבים מאתנו, בכל פעם שנזקקים לסייעתא דשמיא (לעזרת השם) אומרים את משפט הקסם הבא: "אלהא דרבי מאיר ענני", ממש כמו בתפילות יום הכיפורים בשלב של הסליחות. אני כשלעצמי משתמש במשפט זה בכל פעם שיש לי באג במחשב, ובהצלחה, הייתי אומר, חלקית למדי.
מסופר בתלמוד שר' מאיר נשלח על ידי אשתו, ברוריה, בתו של ר' חנינא בן תרדיון, ותלמידת חכמים מבריקה, להציל את אחותה, מהיכן? מ"קובה של זונות". כך קראו פעם למה שאנחנו קוראים היום בלעז: בורדל (Bordel). היא, ככל הנראה נשבתה על ידי הרומיים, וזה התפקיד המפוקפק, שהועידו לה שוביה. ר' מאיר יוצא לדרכו, כאשר בכיסו שלושה קבים של דינרים. ובדרך תוקפים אותו הרהורים בדבר כשרותה של הגיסה. לכן הוא עושה עם עצמו תנאי ואומר: אם לא נעשתה בה עבירה, יתרחש נס ואציל אותה, ואם נעשתה בה עבירה הרי שלא יתרחש נס, ואז זבש"הּ. מכאן גם הכינוי "ר' מאיר בעל הנס".
ר' מאיר מגיע לבית הזונות בתחפושת של פרש רומי, תר אחריה וכאשר הוא מוצא אותה מבקש ממנה בלשון נקייה: "השמעי לי". אם לא תשמע לו, הרי שהיא נקייה והנס אכן יתרחש. משיבה הגברת הצעירה: "דרך נשים לי". במילים פשוטות יותר: אני במחזור חודשי ועל כן אינני יכולה להישמע לך. זה אמנם סימן טוב. הגברת איננה ממהרת להישמע לכל מאן דבעי, אבל עדיין לא ברור אם נעשתה בה עבירה קודם לכן. ר' מאיר לוחץ ומציע לה: אמתין לך עד שתסיימי ואז נמלא את תאוותנו. תגובתה של הגיסה היא, שמע, בשביל מה לך? יש כאן הרבה יפות ממני, לך אליהן! אך ר' מאיר לא היה בטוח אם היא דוחה רק אותו. המתין בצד, וראה שכל מי שבא אליה, היא דוחה אותו באותן טענות. מכאן הסיק שלא נעשתה בה עבירה. ניגש לסוהר וביקש לשחד אותו אותו. אמר לו הסוהר: אם יתפסו אותי ימיתו אותי, ומה יועילו לי אז כל שלושת הקבים של דינרים?! אמר לו ר' מאיר: שמע, אמסור לך צופן, ובעת שתקלע למצוקה, פשוט אמור: "אלאה דמאיר ענני". ביקש השומר הוכחה. השליך ר' מאיר בשר לכלבי השמירה המורעבים שהיו שם, וכולם הסתערו בשיניים חשופות ובריר הניגר מלסתותיהם. אמר: "אלהה דמאיר ענני" ונעצרו הכלבים באחת.
זמן קצר לאחר שר' מאיר שחרר את גיסתו לחופשי, תפסו את הסוהר והוציאוהו למוות בתליה. כרכו את החבל סביב צווארו והחלו מהדקים, ובאותו הרגע אמר הנידון למוות את נוסחת הקסם: "אלהה דמאיר ענני". כמובן, לא הצליחו לתלות אותו וחיש מיד הורידוהו למרתף החקירות, לדעת מיהו הסוכן הזר שמסר לו את הצופן המפליא. בלחץ פיזי מתון ובטלטלות חוקיות בלבד, שאלו אותו: מניין לך נוסחה זאת? אמר להם ר' מאיר, הוא זה שידו במעל. הוציאו כרזות עם דמותו של ר' מאיר כמבוקש בעבור חופן דינרים. באחד הימים עלו סוכני השב"כ הרומי על עקבותיו של ר' מאיר, והחלו לרדוף אחריו בסמטאות הקסבה. ר' מאיר חתך ימינה, חתך שמאלה, אך מה לעשות, ריצתו של רבי יהודי איטית יותר מריצתם של לוחמי היחידות המיוחדות. מה עושה ר' מאיר ברגע האחרון במצוקת השרדות? שוב מתחפש! או, ליתר דיוק, מתחזה. וכאן, שלא כמו בסיפורי הוליווד, ישנם שני סופים לסיפור, ועל כן הסיפור מתפצל לשניים. בתלמוד ישנן מסורות שונות ועורכי הסיפור הנחו גם מקום לדמיון של הקורא. הסוף האחד אומר: נכנס ר' מאיר לבית תבשיל של הגויים ועשה עצמו גוי שאוכל נבלות וטרפות. סוכני השב"כ הרומי, שלמדו תורה, בבחינת "דע את האויב", לא האמינו שר' מאיר אוכל ללא הכשר הבד"צ, או אם הוא ספרדי, ללא הכשר הבית יוסף, לפחות. לכן לא האמינו שזהו ר' מאיר והניחו לו. הגרסה השנייה סוגרת את מעגל הבורדל, שהזכרנו קודם לכן. ר' מאיר נכנס לבית זונות. הוא כבר מכיר את המוסד הזה מבפנים, בחר לו זונה ללא הכשר והתגפף אתה, מה שנקרא "בכאילו". מה אמרו הגויים הרודפים? חס ושלום שר' מאיר יתנהג כאחד הפרוצים. כך ניצל ר' מאיר בעור שיניו מדינה של מלכות. אבל ר' מאיר שלנו, שהצליח להונות את הגויים, לא הצליח לעמוד בפני עצמו, ובשבוע הבא נספר את סיפור האסון שר' מאיר הביא על עצמו.
הסיפור המקורי בתרגום לעברית / יעקב מעוז
ברוריא, דביתהו דרבי מאיר, ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון הואי.
ברוריה, רעייתו של ר' מאיר, בתו של ר' חנינא בן תרדיון הייתה.
אמרה לו: זילא בי מלתא, דיתבא אחתאי בקובה של זונות.
אמרה לו: גנאי הוא לי, שתשב אחותי בכפייה באוהל של זונות.
שקל תרקבא דדינרי ואזל.
לקח עמו שלושה קבים של דינרים והלך.
אמר: אי לא איתעביד בה איסורא, מיתעביד ניסא.
אמר לעצמו: אם לא נעשתה בה עבירה, הרי שיתרחש נס,
אי עבדה איסורא, לא איתעביד לה ניסא.
אם עשתה עבירה, לא יתרחש נס.
אזל, נקט נפשיה כחד פרשא, אמר לה: השמיעני לי.
הלך אליה, עשה מעצמו כפרש אחד, ואמר לה: הישמעי לי.
אמרה ליה דשתנא אנא.
אמרה לו: דרך נשים לי.
אמר לה: מתרחנא מרתח.
אמר לה: אמתין לך עד שתסיימי.
אמרה לו: נפישין טובא, דשפירן מינאי.
אמרה לו: אל תמתין, הרי יש הרבה נאות ממני.
אמר: שמע מינה, לא עבדה איסורא.
אמר לעצמו: משתמע מכך שלא עברה עבירה.
כל דאתי אמרה ליה הכי.
שכן, כל מי שבא אליה, כך אמרה לו.
אזל לגבי שומר דידה, אמר ליה: הבה ניהלה.
הלך אצל השומר שלה ואמר לו: תן לי אותה.
אמר ליה: מיסתפינא ממלכותא.
אמר לו: פוחד אני מהשלטונות.
אמר ליה: שקול תרקבא דדינרא, פלגא פלח ופלגא להוי לך.
אמר לו: קח קב של דינרים, חציו לשוחד וחציו לך.
אמר ליה: וכי שלמי מאי איעביד?
אמר לו: וכשיכלו הדינרים מה אעשה?
אמר ליה: אימא, אלהא דמאיר ענני, ומתצלת.
אמר לו: אמור "אלוהי-מאיר ענני" ותינצל.
אמר ליה: ומי יימר דהכי איכא?
אמר לו: ומי יבטיח לי שכך יהיה?
אמר ליה: השתא חזית.
אמר לו: עכשיו אוכיח לך.
הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי.
היו שם כלבים שהיו אוכלים בשר-בני-אדם.
שקל קלא, שדא בהו, הוו קאתו למיכליה.
לקח ר' מאיר נתח בשר והשליך אליהם והם באו לאכלו.
אמר: אלהא דמאיר ענני שבקוה.
אמר: אלוהי מאיר ענני, הניחו הכלבים את הבשר.
ויהבה ליה.
נתן לו השומר את אחות ברוריה.
לסוף, אשתמע מילתא בי מלכא.
לבסוף, נודע הדבר לשלטונות.
אתיוה, אסקוה לזקיפה.
הביאו אות השומר והעלוהו לתליה.
אמר: אלהא דמאיר ענני, אחתוה.
אמר: אלוהי-מאיר ענני, והורידוהו מיד.
אמרו ליה: מאי האי?
שאלו אותו: מה זה?
אמר להו: הכי הוה מעשה.
אמר להם: כך היה המעשה עם ר' מאיר.
אתו, חקקו לדמותיה דרבי מאיר אפיתחא דרומי.
באו וחקקו את דמותו של ר' מאיר על פתחה של רומי.
אמרי: כל דחזי לפרצופא הדין, לייתיה.
הכריזו: כל מי שרואה את בעל הפרצוף הזה, יביאהו אלינו.
יומא חדא, חזיוהי רהט אבתריה.
יום אחד, ראוהו ורצו אחריו.
רהט מקמייהו, על לבי זונות,
ברחיו מפניהם ונכנס לבית זונות.
איכא דאמרי בשולי עובדי כוכבים חזא.
ויש אומרים שנכנס לבית תבשיל של עובדי כוכבים.
טמש בהא ומתק בהא.
והיה טובל באצבע אחת ומוצץ את האחרת.
איכא דאמרי אתא אליהו אדמי להו כזונה כרכתיה.
ויש אומרים שנראה להם כמתחבק עם זונה, כאילו רגיל אצלה.
אמרי: חס ושלום, אי רבי מאיר הוה לא הוה עביד הכי.
אמרו לעצמם הרודפים: חס ושלום, אם ר' מאיר היה, לא היה עושה כך.
קם ערק, אתא לבבל.
קם וברח, וירד לבבל.
איכא דאמרי מהאי מעשה,
יש אומרים בגלל המעשה הזה ברח לבבל.
ואיכא דאמרי ממעשה דברוריא.
ויש אומרים, בגלל המעשה של ברוריה ברח לבבל.
(עבודה זרה יח, ע"א-ב)
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
