12/02/10

עיבוד לסיפור תלמודי מרתק

מעשה ברוריה / יעקב מעוז

(י/שודר בגלי צה"ל, ו' באדר תש"ע)

ברוריה הייתה לתופעה יוצאת דופן באקלים התרבותי של חז"ל. הייתה בעלת ייחוס מכובד, מצד אחד בתו של אחד מגדולי התנאים חנינא בן תרדיון שהועלה למוקד והיה לסמל של קידוש השם, ומן הצד השני אשתו של ר' מאיר, הוא ר' מאיר בעל הנס, שכל משנה שלא זוהה מקורה, נחשבה למשנת ר' מאיר. מלבד הייחוס הנאה, שבודאי התכבדה בו, אישה זאת גלתה ידענות מופלגת בתורה, לא פחות, אולי אף יותר מזאת של חכמים ידועים. המקורות מספרים שלמדה את האחרים שלוש מאות הלכות בכל יום. אך לא רק בידענות היה כוחה, אלא שניחנה גם בתעוזה יוצאת מגדר הרגיל. המקורות מספרים שהגברת בעטה באחד החכמים ולמדה אותו מתודולוגיה של תלמוד תורה, במקרה אחר היא מכנה את אחד החכמים המובילים "גלילי טיפש", ולבסוף היא מלמדת את אישה (עם מפיק ב-ה), ר' מאיר, כיצד לנהוג במי שנחשבים לחוטאים. לימים בחרה תנועת האישה הדתית בציונות לקרוא לעצמה בשמה של הגברת ולעשותה לסמל של פמיניזם יהודי.

אבל, ויש רבים שיצטערו על כך מאוד, מישהו בחר לקלקל את חגיגת ברוריה ולהטיל רבב כבד במי שסמלה בעיני רבות מהי מנהיגה יהודית בעולם העתיק, ושמשה מקור השראה למנהיגות נשית יהודית בימינו אנו. ומי שבחר לעשות זאת הוא לא אחר מאשר ר' שלמה יצחקי, הידוע יותר בשם רש"י, פרשן התורה והתלמוד מן הגדולים ביותר שעמדו לעם היהודי מאז ועד עתה.

התלמוד מספר בהרחבה את עלילותיו של ר' מאיר, וביניהן עלילות הקשורות לרעייתו ברוריה. ביום מן הימים הוא יוצא בשליחות קטלנית לשחרר את גיסתו, אחות ברוריה, מן המוסד הידוע בלשון חז"ל בשם "קובה של זונות". הוא מתחפש ונוקט בכל מיני תחבולות, בכללן מתן שוחד לסוהר, הימלטות ממרדף של השב"כ הרומי והתחזות לאוכל טרפות ובועל זונות. כל זאת למען קיומה של מצוות פדיון שבויה, שספק היה לו אם נותרה בכשרותה. במהלך האירועים נעשה לו נס, ומכאן ואילך הוא מקבל את הכינוי הנצחי "ר' מאיר בעל הנס".  בסוף סיפורי עלילות ר' מאיר מצוין בתלמוד, שר' מאיר בחר לרדת לבבל, היא אמריקה של אותם הימים. התלמוד כדרכו מביא מסורות שונות ולפי אחת מהן ברח לבבל מפחד השלטונות, ולפי האחרת ברח מפני "מעשה ברוריה". רש"י מוסיף שם שירד לבבל "מחמת כיסופא", דהיינו  מפני הבושה. השאלה המתבקשת מיד היא מדוע לבשו פניו של ר' מאיר בושה וכלימה דווקא בערוב ימיו?

חכמתה ותעוזתה של ברוריה מחד, וחכמתו ועקשנותו של ר' מאיר מאידך, הביאו עליהם את אסונם. מה שהתלמוד בחר שלא להביא בפני קהל לומדי התורה מגיע אלינו במסורת חתרנית על ידי רש"י. רבנו שלמה יצחקי מביא בפנינו מסורת תלמודית חתרנית, שהגיעה אליו בדרכים עקלקלות, והיא מסבירה את סיפור הבושה שקפצה על ר' מאיר.

הסיפור, לפי רש"י, מתחיל בויכוח פסיכו-אינטלקטואלי בין ר' מאיר ולבין ברוריה. מאמר שגור היה בפי חכמים, שמן הסתם היו גם גברים בלבד: "נשים דעתן קלה עליהן". כיום אנו מפרשים זאת כאילו בקשו לומר שנשים הן פזיזות ותהליך קבלת ההחלטות שלהן נגוע מרגשנות יתר. אך בלשון התלמוד נשים דעתן קלה, משמעו שהן "נוחות להתפתות" במובן המיני. ברוריה, המלומדת, שבטחה בעצמה כל כך, לגלגה על מאמר חכמים זה, בפני ר' מאיר. הוא, שהחזיק מאמר זה כאמת לאמיתה, ביקש להפריך את דעתה באמצעות ניסוי, או מה שנקרא בימינו "ניסוי בבני אדם", מסוג הניסויים שעליהם נאמר "אל תנסו את זה בבית". לא הועילו לו טענותיו המלומדות, עד שהפטיר כנגדה: "סופך להודות לדבריהם", ובילים פשוטות: אני עוד אראה לך. פשפש במוחו הקודח והחליט להעמידה בניסיון. צווה את אחד מתלמידיו, כנראה צעיר ושרמנטי למדי, לפתות אותה לדבר עבירה, והתלמיד שש על רעיית רבו כמוצא שלל רב, כמי שיוצא נשכר מכאן ומכאן, מחד מקיים מצוות ניאוף מוכשרת ומאידך נהנה ממכמניה של אישה שכזאת. אך לא אישה כברוריה תתפתה מהר כל כך, ואפילו לחתיך צעיר ואינטלקטואל. אלא שהתלמיד מילא את מצוות רבו בדבקות רבה, הן משום המשמעת לרב ואולי הן משום שהיעד לפיתוי היה שווה את החוויה. שהרי כדי לקיים את מה שנקרא בלשון חז"ל עבירה יש צורך ביעד אטרקטיבי למדי. הפציר בה התלמיד חזור והפצר ימים רבים עד ש... נתרצתה!!! כשנודע לה, שלא היה זה אלא ניסוי שערך בה אישה (עם מפיק ב-ה), לא נותר לה מוצא אחר מאשר לחנוק את עצמה עד מוות. זהו סיפור סיום חייהם העגום של בני הזוג הידועים ביותר בהיסטוריה של חז"ל, ונזכיר שכך לפי רש"י בלבד.

אז מה היה לנו כאן? פרשן מימי הביניים המתעקש להביא מסורת המותירה את הקוראים עם טעם מר ואכזבה רבה מן הדמויות הפלאיות. אישה מבריקה, שיהירותה מופרכת והיא נופלת קרבן לעיקשות מטופשת שלה ושל אישה (בל נשכח: עם מפיק ב-ה). ואיש, גדול בתורה, המסית לניאוף את תלמידו והמניח מכשול לפני עיוורת. אמנם הוכיח שהוא צודק, אבל ככל הנראה ממש לא חכם. לפחות לא בחלק הזה של חייו. על זה נאמר הניסוי הצליח אך האהבה מתה. ולא נותר לנו אלא לזעוק כלפי שמיא: אלהא דר' מאיר עננו.

הסיפור בלשון רש"י

ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא - שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ) "נשים דעתן קלות הן עלייהו", ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם. וצווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה. והפציר בה [התלמיד] ימים רבים, עד שנתרצית. וכשנודע לה, חנקה עצמה. וערק רבי מאיר מחמת כסופא [מחמת הבושה] (רש"י, עבודה זרה י"ח, ע"ב).

קישור לסיפור "התחפושות של ר' מאיר"

http://shituf.piyut.org.il/story/2946

קישור לסרט "ברוריה"

http://www.youtube.com/watch?v=kqn1iMiu3S0

קישור למאמר אקדמי

http://www.kipa.co.il/kolech/show.asp?id=18654