עיבוד לסיפור מן המשנה
הטרגדיה של עקביא / יעקב מעוז
מעטים הם האנשים בהיסטוריה היהודית הזוכים לדרך מיוחדת שכזאת של הנצחה. העם היהודי, מה לעשות, שוכל כל יום כך וכך בנות ובנים, לרוב כדרך הטבע, ולעיתים במלחמות, בתאונות דרכים ובמחלות קשות. ובכל פעם שאנו מלווים את מתינו אלי קבר בדרכם האחרונה לבית עולמם, ברגעים הכאובים ביותר והדרמטיים ביותר, אנו שבים ומצטטים את עקביא בן מהללאל, את החכם הגדול שדווקא הוא יצא מן העולם באופן כל כך עגום.
עקביא הוריש לנו אמרה מזעזעת למדי, שחכמים מאוחרים יותר בחרו לשלבה בסדר ההלוויה. וכך מהדהד קולו של המספיד באזני האבלים וכל יתר הנוכחים ההמומים: "עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים, וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן". כאילו לא די בצער התוקף את כולם בשעה גורלית זאת, מוסיף המספיד ומצטט ביתר הדגשה: "מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה! וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה! וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא!". במילים פשוטות יותר ראשיתו ואחריתו של אדם בסירחון ביולוגי. וכל זאת לשם מה? יש אומרים שמטרתו של מאמר זה להחדיר "יראות" ללבם של החיים הנוכחים במעמד, כדי שישובו מדרכיהם הנלוזות טרם יבואו ליתן דין וחשבון לפני האלוהים.
על חכם זה, שכל בית ישראל מזכירים אותו ואת אמרתו אין סוף פעמים מידי יום ביומו, גזרו חכמים, בשלהי ימיו, נידוי, ולא פחות מזה, במותו, ציוו לסקול את ארונו באבנים. הוא, שהפך להיות יסוד מוסד בכל הלוויות היהודים, יצא מן העולם בחרפה ונקבר בביזיון רב. על תופעות כגון אלה נשאלה לא אחת השאלה הנוקבת: זאת תורה וזה שכרה?!
מה היה הרקע לסכסוך דמים זה, שבין חכמים, שפעלו בסתירה לדברי עצמם: דברי חכמים בנחת נשמעים, דרכיה דרכי נועם וכדומה?
התלמוד, כדרכו, רווי בסיפורי מחלוקת, והוא מביא לנו כאן סיפור מחלוקת שהוכרע לא מכוח הדעה והשכל אלא מכוח הזרוע. הימים ימים בהם התורה הייתה תורה שבעל פה, כמשמעה. חכמים שונים החזיקו מסורות שונות ופרשנויות שונות לדברי המקרא. מסורות אלו הושמעו בפני בית הדין, ועל כן נקראו "שמועה", שלא במובנה המודרני. בית הדין היה מכריע על פי השמועות, ומוציא הלכה לישראל. כוחן של השמועות היה רב בעת ההיא והסכנה שרבצה לפתח הייתה שמא תפַּגע האחידות ההלכתית וכל אחד יעשה שבת לעצמו. גם עקביא בן מהללאל החזיק עמו כמה שמועות, שקבל מרבותיו, וכך גם לימד את תלמידיו. אלא ששמועות אלו לא עלו בקנה אחד עם המסורת שהחזיקו בה חבריו, שישבו באותה העת על כס המשפט. כך נוצר עימות בין שני צדדים: מחד, בית הדין הסמכותי ומאידך חכם יחיד בעל כוח השפעה עצום וביטחון עצמי יתר על המידה.
התלמוד מונה ארבע שמועות בהן החזיק עקביא, וישפוט הקורא אם אכן הצדיקו עניינים אלה התנגשות נוראית כל כך בין חכמים. האחת, אדם בעל שערה לבנה בגופו נחשד כבעל מחלת עור. עקביא החשיבו לטמא ובית דין החשיבו לטהור. השנייה, אישה, שיצא ממנה מעין דם בצבע ירוק, נחשבה בעיניו לטמאה כנידה ולחכמים כטהורה. השלישית, שיער של בכור בהמה שנועד לקרבן ונפסל מחמת מום, מותר בהנאה לשיטת עקביא ובית הדין אסר אותו. האחרונה, לדעתו אין להשקות במי סוטה (אישה שנחשדה בניאוף), את הגיורת או את השפחה המשוחררת, ולדעת בית הדין יש להשקות. ארבע הלכות, שניתן היה לקיים את היהדות בצורה טובה גם בלעדיהן, משמשות כעילה למלחת עולם בין רבנים.
מכאן ואילך מתחיל משא ומתן בין בית הדין לבין עקביא. "אָמְרוּ לוֹ: עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל". הצעה שלא קל לסרב לה. אתה, עקביא תוותר על ארבע המסורות שאתה מחזיק בהן, ואנחנו נחמנה אותך ללא פחות מאשר נשיא בית המשפט העליון, ראש הרשות השופטת של אותם הימים. עלינו להודות, שזהו פיתוי שלא קל לעמוד בפניו. על עקביא לוותר, אולי זמנית, על המסורות שבידו, ומעתה ואילך יהיה הוא זה שיקבע את המסורות לישראל לדורותיו. מי הפוליטיקאי שיוותר על הצעה שכזאת?! עקביא, בלי להתלבט, משיב נחרצות: "מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ". מערכת השיקולים של עקביא שונה ככל הנראה מזאת של הפוליטיקאי הממוצע. הוא איננו עושה את חשבונו של העומד מן הצד וחושב את עקביא לשוטה, שכן הוא מפספס הזדמנות גדולה בעבור עקשנות פעוטה. הוא עושה את חשבונו של הקב"ה, הרואה את התמונה הכוללת, והיכול להרשיעו. מי שאמר "דע לפני מי אתה עתיד ליתן את הדין", חזקה עליו שירא מבית דין של מעלה מעט יותר מאשר זה של מטה. מי שיודע שראשיתו וסופו של אדם בסירחון, לא יתרשם יתר על המידה מן המשרה הנחשקת. זאת ועוד, ההצעה המפתה שהוא מקבל מבית הדין דוחקת אותו לפינה, כך שהוא מאבד את חופש הבחירה בעטיה. מרגע זה, אם הוא מקבל את ההצעה, יאמרו הבריות שהאיש מכר את עקרונותיו הדתיים בתמורה לקבלת שררה. במצב כזה, יאבד עקביא את כל הלגיטימציה שלו בעיני הציבור, ומכאן ואילך אף משרת נשיא בית המשפט העליון לא תועיל לו. אין לו אלא להשיב בשלילה ולסרב לחזור בו מארבע המסורות שבידו. משא ומתן בהחלט לא מוצלח, ואפשר להוסיף, לא מוצלח לכל הצדדים (Lose-lose situation).
לחרדתו של עקביא, שויתר על המשרה הרמה ביותר, בא אליו בנו בשעה שכבר שכב על ערש דווי ונטה למות. והנה בנו מבקש ממנו סיוע במינוי ציבורי טוב. כל אב ממוצע יבקש את טובת בנו, ואם צריך לשמן מעט את המערכת כדי שהוא יקודם בה, אף אחד מאתנו לא היה מהסס לעשות זאת. אך עקביא, איש עקרונות, ואפילו טובת בנו איננה מטה אותו מן המסלול. הוא מנצל מעמד דרמטי זה כדי למסור לבנו את צוואתו בעל פה. ראשית, הוא מורה לו לחזור בו מארבעת הדברים שבעטיים נגזר עליו חרם ונידוי. הבן משתומם: הרסת לעצמך ולנו את החיים על דברים שעתה משתמע כאילו אתה מתחרט עליהם?! האב משיב באופן לוגי: אני שמעתי מפי הרבים והם שמעו מפי הרבים, הכוחות היו שקולים אז, ולכן לא ויתרתי. אבל עתה, אתה שמעת רק ממני, אני יחיד והם רבים, ולכן עליך לכבד את דעת הרוב. בכך מחזיר עקביא את האחידות ההלכתית למסלולה טרם מותו. החלק השני של הצוואה בא במענה על בקשת הסיוע במינוי למשרה ציבורית מצד בנו. על כך משיב עקביא במשפט קצר ביותר ובעל משמעות חינוכית לעילא: "מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ". אנחנו, בני העת הזאת, רשאים להוסיף ברוח שירתו של נתן יהונתן: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...".
הסיפור המקורי במשנה
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים.
אָמְרוּ לוֹ: עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל.
אָמַר לָהֶן: מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם,
שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ.
הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקֻדָּה[1] וְדַם הָיָרוֹק[2].
וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ[3],
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁקִין.
אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם: דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ[4].
וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ[5].
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה,
שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה ובְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל[6].
וְאֶת מִי נִדּוּ, אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדָיִם.
וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ.
מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ[7].
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ, בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר.
אָמַר לוֹ, וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ.
אָמַר לוֹ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים.
אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן.
אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין.
מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין.
אָמַר לוֹ, אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ.
אָמַר לוֹ, אֵינִי מַפְקִיד.
אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִי. אָמַר לוֹ, לָאו.
מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ:
(משנה עדויות פ"ה, מ"ו-מ"ז)
[1] . לפי הרמב"ם מדובר על שיער לבן המלמד על מחלת עור "בהרת" שאיננה נראית על פני השטח. "שיער הפקודה" הוא שיער שהמחלה מפקידה, שומרת. עקביא מטמא ואילו חכמים מטהרים.
[2] . חֲמִשָּׁה דָמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה, הָאָדוֹם, וְהַשָּׁחוֹר, וּכְקֶרֶן כַּרְכּוֹם, וּכְמֵימֵי אֲדָמָה, וְכַמָּזוּג... הַיָּרוֹק, עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים (משנה נידה פ"ב, ה"ו)
[3] . התורה מצווה להקריב את הבכור בבהמה בתוך שנה מיום היוולדו, ואסור ליהנות מן השיער - הצמר שלו. במקרה של בכור בעל מום הפסול לקורבן, שנשר ממנו שיער קודם, לשחיטתו לצורך אכילה בלבד, ישנה מחלוקת: עקביא, בניגוד לחכמים, מתיר להשתמש בו.
[4] . ואומר, שגיורת ומשוחררת אין משקין אותה מי סוטה. וכשהביאו [חכמים] ראיה ממה שעשו שמעיה ואבטליון, אמר [עקביא] שהם לא השקוה מי סוטה על אמיתתה, אבל עשו תחבולה, שחשבה שהן מי סוטה, והם כדמות מי סוטה (רמב"ם על המשנה).
[5] . דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל (במדבר ה, יב), אין במשמע אלא אשתו הנשואה לקינוי. ומנין את מרבה ארוסתו ושומרת יבם, שהוא מקנא לה להשקותן כשינשאו, ולקנאות כל הנשים שיש בהן הויה כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, כדי לאוסרן אבועל כבעל? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם. לפי שנאמר "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ" (שם שם טו) האיש משקה ואין ב"ד משקין, או האיש מקנא ואין בית דין מקנאין. אמר: אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וקינא לרבות ב"ד שיקנאו. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, על ידי ישראל מקנאין, ואין מקנאין לא על ידי עובדי כוכבים, לא ע"י תושבים, או /אל/ בני ישראל פרט לגרים. אמר רב: אִישׁ אִישׁ, לרבות את הגרים. ד"א, אִישׁ אִישׁ, לעשות אישה כאיש דברי ר"ע. ד"א, אִישׁ אִישׁ, לרבות חרש, שוטה, ואשת שעמום, ושהלך בעלה למדינת הים, והיה חבוש בבית האסורין, שבית דין מקנאין להם לפוסלן מכתובתן. יכול אף להשקותן? ת"ל: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וגו'". כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, בראויה לאישה הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, וכדברי עקביא בן מהללאל אף המשוחררת והגיורת, וחכ"א משקים. אמרו לו והרי כוכרמית שפחה משוחררת היתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון. כלשון הזה אמר להם: דוגמא השקוה. ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו ב"ד את ארונו (במדבר רבה ט, כח).
[6] . שאין עזרה ננעלת - בערבי פסחים כשנכנסים לשחוט פסחיהם דאמרי' נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו'. וכן בכת שניה וכן בכת ג' לא היה נמצא בכל העזרה מוכתר בענוה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל (רע"ב על המשנה).
[7] . סוקלים את ארונו - לאו דוקא סוקלם אלא מניחים אבן בלבד להיכר שחביריו היו בדלים ממנו (רע"ב על המשנה).
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
