עיבוד לאגדה תלמודית על הולדת הנצרות מן היהדות
הולדת הנצרות ע"פ התלמוד / יעקב מעוז
המלך אלכסדר ינאי, נצר למשפחת החשמונאים, מַלָך בישראל ביד רמה במאה הראשונה שלפני ספירת הנוצרים. הוא היה טיפוס ארוגנטי למדי, והחזיק בשני כתרים, למורת רוחם של חכמים, בכתר מלכות ובכתר כהונה. ינאי זה, נודע עוד משחר ילדותו כחתרן בלתי נלאה, ואחיו, יהודה, שמלך לפניו, חשש מפניו עד שאסר אותו בבית המחבוש. לימים נתמנה ינאי למלך תחת אחיו, ולא זו בלבד אלא שבחר לשאת לאישה דווקא את גיסתו, הלא היא שלומציון המלכה. טעם טוב היה לו למלך ינאי, שכן שלומציון, בצד מעלותיה האחרות, הייתה ממשפחה מיוחסת. אחיה, שמעון בן שטח, היה לסמכות הרוחנית העליונה באותם הימים וכיהן כנשיא הסנהדרין. מלך כל כך גדול היה אלכסנדר ינאי, אחד מגדולי המלכים בישראל מימות דוד המלך ועד לימות דוד בן גוריון, או אם תרצו דוד לוי יבדל"א. אלא מה, שמלך גדול זה, ככל שהיה גדול, כך היה יצרו גדול היה ממנו.
מלחמת חורמה אסר ינאי על האליטה האינטלקטואלית של אותם הימים ופתח במרדף אחר חכמים, עד שכל החושש לחייו נס מפניו כנשוך נחש, למצוא מנוח לרגליו בשדות הזרים של אויבי ישראל. אף לא הועילה קרבתו המשפחתית לגיסו, גדול החכמים של אותה העת, שמעון בן שטח. האחרון סבל אף הוא מנחת זרועו של המלך שהיה אמנם מדינאי גדול אך איש רוח קטן מאוד. חכמתם של החכמים איימה על גדלותו, והייתה כחץ בעיניו. ללא כל הבדל ממנהיגים גדולים אך קטנים בהיסטוריה, אף הוא הגיע חיש למסקנה כי אינטלקטואלים מסכנים את השלטון, ואשר על כן יש לנהוג בהם מנהג של קפד ראשו.
באותם הימים, כך מספר התלמוד, נקלעו למרדף זה שני חכמים ששמם הפרטי היה יהושע. האחד ענה לשם יהושע בן פרחיה ואילו האחר ישוע, או כפי שנודע לימים בתולדות ישראל בשם ישו. הראשון היה לרב ואילו האחר היה לתלמידו. בשל יחסי האימון העמוקים אשר שררו ביניהם, בחרו השניים לקשור זה את גורלו בזה והחליטו לנוס יחד מפני המלך הרודף, ושמו פעמיהם לאלכסנדריה של מצרים, היא אמריקה של אותם הימים.
שמעון בן שטח, שחשש להתדלדלות השורות של חבריו החכמים בארץ ישראל, ביקש להחזירם לחיק האומה ועל כן שלח להם מכתב המנוסח ברמיזות ובזאת הלשון: "מירושלים עיר הקודש, לך אלכסנדריה של מצרים. אחותי אלכסנדריה, בעלי שרוי בתוכך, ואני, ירושלים, יושבת שוממה". משמע, ירושלים נדמית כאלמנה שוממה בלעדי בעלה, החכם יהושע בן פרחיה. יהושע, החכם המעולה, הבין את רמז כי הגיעה העת לשוב לארץ ישראל. לקח את ישוע תלמידו ושמו פעמיהם ארצה ישראל.
הימים ימים בהם טרם עלה במחשבת האנושות מנוע הבוכנה או הסילון, ועל כן חבשו חמוריהם ויצאו למסע ארוך ומפרך לארץ הקודש. מסע ארוך זה, הצריך את השניים ללון בפונדקי הדרכים המצויים לרוב על אם הדרך. באחת מן התחנות, עצרו ללון בפונדק, שבו זיהו המקומיים את הרב הגדול יהושע בן פרחיה ועשו לו כבוד רב. פונדק זה, להבדיל מן האחרים היה נאה ביותר, כמעין מלון בדרגה של חמישה כוכבים דלוקס. פתחו לפניהם שולחן, העתירו עליו מטעמים, והמלצרית הצעירה רכנה מעליהם בכל פעם שנדרשה למזוג להם את הכוס מחדש.
בשעה שהטיבו את ליבם במאכל ובמשקה, פתח, כמקובל, יהושע בן פרחיה בשבח המקום ואמר: אחחח, כמה נאה אכסניה זאת!!! זאת מתוך כוונה לשבח את המתקן המרשים בו הם שוהים. אלא שכאן התרחשה שגיאה גורלית. גורלית עד כדי כך, שלפי אגדה זאת, חרצה היא את גורל היהדות ומתוך כך את גורל האנושות לדורותיה. ישו, הצעיר יותר, שהלך מחשבתו היה שונה קמעה מזה של מורו הקשיש, שמע משהו אחר: כמה נאה אכסנאית זאת, דהיינו רבו החכם והצנוע מחמיא למלצרית הצעירה ששירתה אותם במסירות מופלאה. על כן משיב ישוע: נדמה לי רבי היקר, שענייה של אכסנאית זאת מעומעמות קמעה, ובמילים אחרות, זאת שמדליקה אותך איננה ממש כוס התה שלי, אם להתבטא בלשון נקייה. תדהמה נפלה בחדר, דממה ארוכה, מבוכה, ותחושה שהשמיים אכן נפלו על השניים, בום.
לחייו של יהושע בן פרחיה תפחו כעוגת שמרים ברגע צאתה מן התנור הלוהט, עיניו ירו ברקים ולשונו ירקה אש אוכלת כדרקון סיני מן האגדות. טרם יהושע, התלמיד האומלל, הבין על מה ולמה יצא הקצף, צרח הרב בקול, עד שהטיח מקירות הפונדק נשר לארץ, ואמר: רשע, בכך אתה עוסק? או אז נתברר הדבר לישוע, שכן לא זאת בלבד שלא נאה לתלמיד לעסוק בחמוקיה של המלצרית, אלא שמשתמע מתגובתו כי דווקא רבו יהושע בן פרחיה, נראה היה בעיניו כמי שחמד את מכמניה של המלצרית הצעירה, ועל כך לא ניתן יהיה לעבור לסדר היום. החברוּת בין השניים, בן הרב לתלמיד, בין שני הנרדפים, בין האחים לצרה, בין שני ענקי הרוח, החברות הזאת נתרסקה באחת, בום.
ר' יהושע בן פרחיה, כיאה לרב הקנאי לדתו, ולא פחות מזה לדעתו, בקש למצות את כל חומר הדין עם התלמיד הסורר. הוא פנה לבית הדפוס הקרוב והדפיס ארבע מאות פשקווילים רחבי שוליים, כתובים שחור על גבי לבן ובאותיות קידוש לבנה. חיש מיד יצא לחוצות העיר והחל מפיץ את ההודעה כי ישוע תלמידו נתון בחרם, באיסור ובנידוי חמורים בתכלית החומרה. ישוע הצטער כמובן מאוד על התנהגות רבו, שאך אתמול היה האדם הקרוב אליו ביותר והיום נעשה לו צר ואויב. אזר אומץ, מחל על כבודו ופנה לרבו בבקשת סליחה ומחילה, ובבקשה שישיבהו לשורת החכמים, לומדי ומלמדי תורה. חזר וביקש, ביקש וחזר אך ר' יהושע בן פרחיה בשלו עומד, מעוות לא יוכל לתקון, ואת הנעשה אין להשיב.
ישוע לא וויתר, ובא אליו שוב ושוב. ביום מן הימים החלו הרהורי חרטה מקננים בליבו של יהושע בן פרחיה, שמא הגזים בהתנהגותו, שמא הפסיד תלמיד חכם ומנהיג העתיד לדאוג להמשכיותה של היהדות לאחר שדורו שלו יעבור מן העולם, ועוד שאלות כיוצא באלה. והנה, שוב ישוע מופיע בחצר ביתו לבקשו שיסיר מעליו את החרם המעיק. אלא שדווקא באותם הרגעים, בהם השעה כשרה משני הצדדים להתפייס, יהושע בן פרחיה עסוק בקריאת שמע, בתפילה שממנה אין לזוז אלא לאחר השלמתה. ישוע ממתין לאות חיובית מרבו ואכן רבו מסמן לו בידו סימן כלשהו. יהושע, מצד אחד מסמן לו להמתין עד לסיום קריאת השמע וישוע מבין זאת כסימן נסף של דחייה, דהיינו גם היום אין בכוונתי להתיר את החרם שהטלתי עליך. שוב מתרחשת אי הבנה בין השניים, ושוב הם נופלים קרבן לשגיאותיהם שלהם. כאות של מחאה וכעס על הרב העיקש, המסרב לקבלו, הולך ישוע ומעמיד פסל ועובד לו, כאילו הוא אלוהים חיים. נזעק יהושע בן פרחיה אחר תלמידו ודרש ממנו לחזור בו מאימוץ עבודה זרה, שכן לא התכוון הפעם לדחותו, ואף היה מוכן להסיר מעליו את החרם, ובלבד שישוע ישוב לדרך טובים.
נקפו הימים, וישוע נעשה למעין אל, למי שיותר ויותר אנשים החלו להאמין בו ובדרכו. הנצרות החלה מתחזקת ועולה ונעשית אט אט דתם של מליונים ברחבי האמפריה הרומית, עד שקיסר רומי מחליט לעשותה לדת הרשמית של האמפריה. יהושע בן פרחיה, שהבין עוד אז את המגמה, ביקש לתקן את שגיאותיו הגורליות, את החרם המופרך ואת תנועת הפנטומימה הבלתי מוצלחת בעליל. הוא מתרה בישוע תלמידו לחזור בו, אך הלה משיב לו בלשון חכמים: מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים, אין מספיקים בידו לעשות תשובה". במילים פשוטות יותר, רבי היקר, איחרת את הרכבת. משמע דבריו של ישוע, החטאתי את הרבים במובן הזה שהתנועה הנוהה אחרי גדולה מידי ואת הסחף הזה לא ניתן לעצור. לימים נודע ישוע כמייסדה של הנצרות, תנועת המונים שלא ישוער מספרה ולא תשוער תרומתה החיובית כמו גם השלילית להיסטוריה האנושית. ומי יודע, מי יודע אם יהושע בן פרחיה היה מוותר במשהו על קנאותו העיוורת לדת, ואם היה מניח לקריאת שמע ותחת זאת מקבל את פני התלמיד המבקש את סליחתו, מי יודע כמה דם, כמה השפלה, כמה זוועות היה חוסך ליהדות מפני הנצרות.
הסיפר המקורי
כאשר ינאי המלך היה הורג את החכמים,
הלכו [ברחו] יהושע בן פרחיה וישו [תלמידו] לאלכסנדריה של מצרים.
כאשר נעשה שלום,
שלח לו [מכתב] שמעון בן שטח:
"מירושלים עיר הקודש, לך אלכסנדריה של מצרים.
אחותי [אלכסנדריה], בעלי שרוי [גר] בתוכך ואנוכי [ירושלים] יושבת שוממה".
קם [יהושע ולקח עמו את ישו בדרכם חזרה לירושלים] למלון אחד, למקום שעשו לו כבוד רב.
אמר [יהושע]: כמה יפה אכסניא [גם מלון וגם מארחת] זו?!
אמר לו [ישו]: רבי, עיניה [של המארחת] טרוטות [מעומעמות].
אמר לו [יהושוע]: רשע! בכך אתה עוסק?!
הוציא עליו [יהושע על ישו] ארבע מאות שופרות [הכרזות] והחרימו.
בא [ישו] לפניו כמה פעמים וביקש ממנו: קבלני.
לא היה [יהושע] שם לב אליו [התעלם ממנו].
יום אחד בזמן שהיה [יהושע] קורא קריאת-שמע, בא [ישו] לפניו.
התכוון [יהושע] לקבלו, וסימן לו בידו.
אך [ישו] סבר שהוא [יהושע] מבקש שוב לדחות אותו.
הלך [ישו] והעמיד לְבֵנָה והשתחווה לה.
אמר לו [יהושע]: חזור בך.
אמר לו [ישו]: כך מקובלני ממך [כך למדתי ממך]:
כל החוטא והמחטיא את הרבים, אין מספיקים בידו לעשות תשובה.
ואמר מר [רב גדול]: ישו כישף, והסית והדיח את ישראל.
(סנהדרין קז, ע"ב)
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
