עיבוד לאגדה תלמודית
הבת החצופה / יעקב מעוז
השרב הכה קשות בארץ ישראל הענייה והמיובשת ממילא. מפלס הכינרת שפל אל תחתיתו, הירדן מאליו סב לאחור והבורות ריקים אין מים. אפילו הנציב הרומי של פרובינציה יהודה, שנגש ביהודים, נתמלא בדאגה רבה לעתיד הנפה עליה הופקד במצוות הקיסר. חייליו המרושעים, שאף הם בנו להם בית, החלו זונחים את שליחותם והחלו עושים לביתם. רק השמש שש באותם הימים כחתן היוצא מחופתו והחל קופח על ראשי יושבי הארץ, יהודים וגויים כאחד.
המנהיגות הרוחנית, שחשה במצוקת העם, לא יכלה להמתין עד ליום ראשון, יום ישיבות הממשלה, והחליטה לכנס ישיבת חירום שלא מן המניין. לפיכך נתכנסו חברי מועצת העם, היא הסנהדרין, אור ליום ה, וגזרו פה אחד "תענית".
תענית הייתה המוצא האחרון בטרם תיגזר כליה על שונאיהם של ישראל (בלשון סגי-נהור). סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד?, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה, עליה מתפלל חזן בית הכנסת, לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין... וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם. עָמְדוּ בִתְפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה זָקֵן וְרָגִיל בתפילה, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת. ומיד ריחפה באוויר השאלה הכבדה מנשוא: מי יהיה הזקן שיתפלל עבור כל העדה ובזכותו ירוו השמים את האדמה במים רבים?
חבר החכמים הביט זה בזה ולאחר לבטים רבים הוחלט: ר' אליעזר הגדול. הוא היה זקן החכמים, גדול בתורה ורגיל בניסים ובנפלאות. הוא זה שפעם אחת במבט בלבד עקר עץ החרוב ענק והעיפו למרחק ארבע מאות אמה, הוא זה שגרם למים באמת המים לזרום בניגוד לחוק הגרביטציה. הוא זה שבמאמר בלבד הטה את כתלי בית המדרש שכמעט נפלו. הוא זה שלכבודו יצאה בת קול מן השמיים וקבעה שהלכה כמותו. ר' אליעזר, לא היה כל ספק, הוא זה שיעשה את הנס המבוקש כל כך, ויביא עלינו מים מן השמיים. עמד ר' אליעזר הגדול, לבש שק ושם אפר על ראשו, החל לומר דברי כיבושין בפני עם ועדה עד שכל אחד מן הנוכחים קרע את לבבו שלו כמי שקורע את בגדו כאשר מת לו מת. התפלל ארבע ועשרים ברכות בכוונה גדולה, אך גשם, אין!
מבוכה רבה שררה בקרב קהל הנוכחים. לא זו בלבד שהבצורת בעינה עומדת אלא שגם החכם הגדול עמד' מבויש ואנחנו אנא אנו באים. האם כלו כל הקיצין ונקבל את הגזרה בשוויון נפש או שמא נעשה כל שלאל ידינו להעביר את רוע הגזרה. ומה אם נבקש מאחד החכמים האחרים לערוך את סדר התענית מחדש? ייתכן שגשמים ירדו, אך מי יעמוד בפני הבושה הגדולה של ר' אליעזר הגדול, שלא הצליח בתפילתו?!
הטבע עושה את שלו, הלחץ והצימאון הרב אילצו את חבר החכמים להחליט מחדש שיש לנסות בשנית את סדר התענית. נתנו חכמים את עיניהם בר' עקיבא, הוא ר' עקיבא בן יוסף שעליו אמר משה לקב"ה: אדם כזה בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?! ר' עקיבא נתחלחל, לא הוא זה שיתפוס את מקומו של מורו ורבו, ר' אליעזר הגדול. אם יצלח בתפילתו ויבואו גשמים על ישראל, מה יאמר לרבו? והרי כל המורה הלכה בפני רבו, חייב מיתה! אם כן מה שקול כנגד מה, מיתתו של ר' עקיבא או מיתתם של ישראל מן הבצורת? התשובה כאילו ברורה מאיליה. ר' עקיבא, מלומד בסכנות, חרף נפשו גם הפעם כדי להציל את ישראל.
עמד ר' עקיבא לפני התיבה, לבוש שק על בגדי החמודות שלו, עוטה אפר על קווצות התלתלים שלראשו וחרף המעמד היה דומה למלאך ה' צבאות. אמר דברי כיבושין לפני קהל הנאספים עד שהבכייה הייתה גדולה, וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים. החל ר' עקיבא אומר ארבע ועשרים ברכות, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכְָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ, זיכרונות ושופרות ועוד כיוצא באלה. דומה היה יום תענית זה ליום מתן תורה בסיני בדרגתו הרוחנית. וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ, בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה, וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, לְקֹול תִּתֹּו הֲמֹון מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעַל נְשִׂאִים מִקְצֵה אָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיֹּצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו... מים רבים שטפו את הנוכחים במעמד האבל והתענית ופתאום היו הדברים שמחים כיום נתינתם בסיני. שורה ארוכה של חכמים ועמך ישראל עמדה להודות לעקיבא משיב הרוח ומוריד הגשם, ובקשו את חתימתו על פיסות פפירוס רטובות שהיו בידיהם. העם החל קורא בקול: עקיבא מלך ישראל חי וקיים, ואחרים קראו בקול: הוא קוסם, הוא קוסם, הוא קוסם, ועוד קריאות כיוצא באלה המוכרות לנו מגני התערוכה בתל אביב.
או אז הבין עקיבא בן יוסף את גודל הצרה אליה נקלע. השמחה על הצלחתו בא על חשבון הכישלון של רבו. הגשמים השוטפים נמהלו בכמה מדמעותיו על הצער שהסב לרבו, רבי אליעזר הגדול, קבל עם ועדה. עין במר בוכה ולב שמח... הניח ר' עקיבא לכל הסוגדים לו ופנה לרצות את רבו, ר' אליעזר, בפני כל העדה כולה. הנוכחים, שסברו כי ר' עקיבא עומד לשאת את נאום הניצחון, היסו אלה את אלה וחרף ההתרגשות הרבה, הרעמים, הברקים והגשם הסוחף הקשיב בקשב רב לדבריו של המנצח.
פתח ר' עקיבא ואמר: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שתי בנות. האחת חצופה והאחת כשרה. כל אימת שהייתה נכנסת אליו הבת החצופה לבקש דבר מה, היה אומר: תנו לה את מבוקשה מיד ובלבד שתניח לי ותלך. וכל אימת שהייתה הבת הכשרה נכנסת לפניו לבקש דבר מה, היה מאריך את רוחו ומתחמד לשמוע את בקשותיה בהנאה.
הסיפור המקורי
רבי לעזר עבד תעניתא ולא איתנחת מיטרא. עבד ר' עקיבה תענית ונחת מיטרא. עאל ואמר קומיהון: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? למלך, שהיו לו שתי בנות, אחת חצופה ואחת כשירה. אימת דהות בעייא ההיא חצופתא עלת קומיי, הוה אמר: יבון לה מה דהיא בעייא ותיזיל לה. ואימת דהות ההיא כשירה עלת קומוי, הוה מאריך רוחיה מתחמד מישמוע שועתה (ירושלמי תענית טו, א).
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
