24/02/10

עיבוד לסיפור תלמודי

עגל הייסורים / יעקב מעוז

רבנו הקדוש, ר' יהודה הנשיא, חותם המשנה, היה לאחד מגדולי החכמים שהעמידה ההיסטוריה היהודית המפוארת. הרמב"ם, הנשר הגדול, עוד ענק רוח מאין כמותו, אמר עליו: "איש שנמצאו בו כל החמודות והמידות הטובות", ולהוציא מחמאה שכזאת מן הרמב"ם על אדם כלשהו, לגמרי לא דבר פשוט הוא. אבל, יש לרמב"ם על מי לסמוך, שכן כבר בימיו של רבי יהודה הנשיא, המכונה ב- Nicknameהידוע ובלשון קיצור "רבי", אמרו עליו מה שכל מנהיג היה מייחל לו, שלא לדבר על פוליטיקאי מן השורה הבינונית: "מימות משה רבנו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד". התתקע"ד דורות המתינה היהדות לבואו של מנהיג היכול לגלם במנהיגותו גם תורה, עוצמה רוחנית, וגם גדולה, עצמה מדינית, ולא ניתן לחשוד בבעלי מאמר זה שפסחו על דוד המלך רק משום שנעלם מזיכרונם לשעה קלה. חכם זה, רבי, נוסף על כל מעלותיו, ניחן היה בתכונה יקרת ערך למן הימים ההם ועד לימי התחדשות התרבות העברית במדינת ישראל: "והיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקדש, עד שהחכמים, עליהם השלום, היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותיות המקרא, מדברי עבדיו ומשרתיו", כך מוסיף הרמב"ם ומפליג בשבחו.

ר' יהודה הנשיא, הגדול הגיבור והנורא... חטא!!! חטא בחטא לא שגרתי ולקה בשל כך בייסורים קשים מנשוא. כמה מסכן היה ר' יהודה הנשיא בערוב ימיו.

מעשה היה, ורבי יהודה הנשיא מלא את חובת היום והיה מלמד תורה אי שם בצפון בבית הכנסת של הבבליים שבציפורי. ללמדך, כבר אז היו בתי כנסת מחולקים לפי עדות, והעדה העיראקית דאז, כבוד רב היה לה שחכם כמותו בא ללמד תורה דווקא בצל קורתה. בית הכנסת היה מלא מפה לפה וכל הקהל הרב היה צמא לדבר תורתו של רבי, וכל מילה שנאמרה הייתה נחמדה מזהב ומפז ומתוקה מדבש ונופת צופים.

הדממה הרבה ששררה בין כותלי בית הכנסת, לשמע דבריו של הנשיא, פנתה מקום לגעיותיה של שיירת עגלים, שעברה על ידי בית הכנסת. עגלים אומללים אלו, היו בדרכם האחרונה אל בית המטבחיים. הרועה הֵרֵע עימהם והפליא בהם מכותיו כדי שיתקדמו במהרה אל מקום שבו תשסף סכין חדה את אבי העורקים ופרץ של דם יצא מצווארם קילוחין קילוחין, לפי קצב פעימות הלב.

עגלי אותה העת, לא כעגלי ימינו היו. אכן כן, הדור הולך ופוחת, עד שאפילו חכמת עגלי הדור שלנו אבדה לחלוטין, וכיום אם בקשת לעלוב באדם כנה אותו עגל. העברית הייתה כמעט שגורה בפיהם של עגלי הדור של חכמינו זכרם לברכה, מה שאפשר לאחד העגלים לנוס מפני הרועה המרע, להיכנס בחטף אל בית הכנסת של הבבליים בציפורי ולחסות תחת כנף בגדו של ר' יהודה הנשיא. געה העגל בבכי קורע לב וביקש מהוד גדולתו ר' יהודה הנשיא לנגד כולי עלמא הצלה מפני השחיטה הקרובה לבוא. קהל הלומדים הוכה בתדהמה, ואם הייתה דממה קודם הגעתו של העגל הרך הרי שעתה הייתה הדממה מוחלטת, להוציא נשימותיו הכבדות של העגל המביט כלפי שמיא, מאין יבוא עזרו. שאלה אחת כבדה ומעיקה כמו ריחפה בחלל בית הכנסת, ומפאת החרדה הרבה אף אחד מן הנוכחים לא העז להעלותה על דל שפתיו: האם יחון רבי יהודה הנשיא את העגל ויצילו מפני השחיטה???

ר' יהודה הנשיא, כבר אמרנו, חכם גדול מאוד היה, ולא נעלם מעניו שפסק דינו לעיני כל איננו רק פסק על העגל לבדו. היו הדברים כאילו משפט ייצוגי נקרא בדרכו של ר' יהודה הנשיא והתקדים שיצור עשוי להיות הלכה לישראל. לא במהרה גזר את דינו של העגל לשבט או לחסד, ולאחר שחכך בדעתו ונתחבט בן שתי כליותיו, פתח פיו ואמר לעגל, לעיני עם ועדה: "ומה אעשה לך, עגל אומלל, לך להישחט כי לכך נוצרת".

לא עברו דקות ארוכות עד שנשמעה ברקע געייתו האחרונה של העגל בבית המטבחיים הקרוב. היה עגל, וראו, איננו עוד. אמרו בשמיים: הואיל ולא ריחם רבי על העגל, נכה אותו  בייסורים קשים, ומאותו  היום ולמשך שלוש עשרה שנה, לקה רבי בייסורים, שלא ידע אדם כמותם מימות משה רבנו ועד רבי, ומימות רבי ועד ימות רבי (מלובאביץ'). יש אומרים לקה רבי במקום כניסת האוכל, בפיו או בשיניו, ויש אומרים לקה במקום יציאתו, בטחורים קשים, עד שבכל פעם שנתפנה לנקביו היו צעקותיו מגיעות עד לאוזניהם של יורדי הים. אומלל היה רבי ונזקק לרחמים רבים, לא פחות מן העגל הנשחט בעטיו.

אמרו חכמים, שייסוריו של רבי על ידי מעשה באו, מעשה העגל כידוע, ועל ידי מעשה הלכו להם ממנו, לא לפני שעברו שלוש עשרה שנים תמימות. ומהו המעשה שגאל את רבי מן הייסורים?

ביום מן הימים, שב רבי יהודה הנשיא מיום לימודים ארוך, עייף ומיוסר מן הכאבים בשעת האוכל ובשעה שנפטר ממנו במקום חשוב.  והנה למראה עיניו  מחזה שהזכיר לו במשהו את סיפור העגל לפני י"ג שנים. בחצר ביתו הייתה עמלה על ניקיון הבית אמתו המסורה. אמה זאת, לא אמה רגילה הייתה כלל וכלל. חכמה כאחד החכמים מבית מדרשו של רבי ואף יתר על פניהם. העברית שפיה הייתה רהוטה, ובקלות  יתרה יכלה להיחשב מאמותיו הרוחניות של מחדש השפה העברית אליעזר בן יהודה. הוא ודאי היה מתגאה בה ובמורשתה, שכן העזה והעירה לחכמים ידועים על העברית הקלוקלת בה הרביצו תורה להמוני בית ישראל. אלא שאמה זאת, עמדה לפול בדיוק באותה מכשלה של רבהּ י"ג שנים קודם  לכן. בעת ניקיון החצר, נתקלה קבוצה של ולדות "בני חולד" כלשונו של ביאליק. ובאופן טבעי לחלוטין בקשה לסלקם ממקומם, ולפי מקור אחר אף לקטלם. בו ברגע שזיהה זאת רבי, אחז באמתה של האמה ועצר בה מן המעשה, תוך שהוא מפטיר כנגדה את הפסוק הידוע וחשוב "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". עם דגש מובלט על המילה המופיעה פעמיים בפסוק "כול".

יהי רצון שרחמינו יכבשו את  כעסנו.

הסיפורים המקוריים

אמר רבי: חביבין יסורין.

קבל עליה תליסר שני שית בצמירתא ושבע בצפרנא,

ואמרי לה שבעה בצמירתא ושית בצפרנא.

אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא.

כד הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי.

הוה מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל רבי לבית הכסא,

ואפילו הכי מעבר ליה קליה לקלייהו,

ושמעו ליה נחותי ימא,

ואפילו הכי יסורי דרבי אלעזר ברבי שמעון עדיפי מדרבי,

דאילו רבי אלעזר ברבי שמעון מאהבה באו ומאהבה הלכו,

דרבי, על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו.

על ידי מעשה באו, מאי היא?

דההוא עגלא, דהוו קא ממטו ליה לשחיטה,

אזל, תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי.

אמר ליה: זיל, לכך נוצרת.

אמרי, הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין.

ועל ידי מעשה הלכו,

יומא חד, הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא,

הוה שדיא בני כרכושתא, וקא כנשא להו.

אמר לה: שבקינהו, כתיב: ורחמיו על כל מעשיו.

אמרי, הואיל ומרחם, נרחם עליה.

כולהו שני יסורי.

(בבא מציעא פה, ע"א)

רבינו, הוה יתיב לעי באורייתא קמי כנישתא דבבלאי בצפורין.

עבר חד עגל קודמוי, אזל למתנכסה, ושרי געי, כמימר שיזבני.

אמר ליה: ומה אני יכול למעבד לך? לכך נוצרת!

וחשש רבי את שיניו י"ג שנה.

אמר ר' יוסי בר אבין: כל אותן י"ג שנה, שהיה חושש רבי את שיניו,

לא הפילה עוברה בא"י, ולא נצטערו היולדות.

בתר יומין עבר חד שרץ קמי ברתיה, ובעא למיקטלא.

אמר לה: ברתי, שבקיה, דכתיב: ורחמיו על כל מעשיו

(בראשית  רבה לג)