עיבוד לסיפור תלמודי
רבן גמליאל והגויה היפה / יעקב מעוז
רבותינו זכרם לברכה, חסידים גדולים היו. כל אחד ואחד מהם נדרש היה לכבוש את יצרו, ויצרם של חכמים אלה לא כשלנו היה, אלא עצום ורב, ולעיתים גדול משיעור קומתם הפיזי והרוחני כאחד. שאם לא כן, לאו חכמים היו, ולאו צדיקים היו, אלא שככל שיצרם גדול היה כך גדולה הייתה חסידותם. לא דבר קל הוא להיות חכם בקנה מידה שכזה, לא אז ולא היום. זאת ועוד, חכמים אלה, או ליתר דיוק חסידים אלה, בצד היותם נאבקים מאבק איתנים ביצרם נדרשו לייסר את תלמידיהם בדברי מוסר ולכת באורחות צדיקים. אותם תלמידים, כמו נדהמים היו: רבותינו, לאו תיאורטיקנים היו, שמא ודאי הכירו מניסיונם האישי את היצר, את זה המשמש מטרה למתקפתם?! אם כן, הרי שאי פעם, בעברם לפחות, אם לא בהווה, טעמו סחרו כי טוב?!
מי מבין בני אנוש לא ידע יופי מהו, ולא ידע תאווה ליהנות מזיוו ולגעת בגופו?! והנה כי כן, גם חכמים גדולים אלו קדשו את היופי עד למאוד, עד שאמרו כי שלושה דברים מרחיבם דעתו של אדם: דירה נאה, אישה נאה וכלי מיטה נאים. וכי מה צריך לו לאדם, השב אל ביתו, יותר מאשר בית נקי ומסודר ואישה נאה הממתינה לו על מצעים מצויצים בחדר השינה?!
אך אבוי לו לשובב, שאינו שולט במכנסיו, או ליתר דיוק במה שיש בהם. שכן קידוש היופי הנשגב, מעשה ידי הבורא, עלול לבוא במחיר התרת רסן היצריות, ועל כן הטילו חכמים שורה ארוכה של סייגים הנמשכת מימיהם ועד לימינו אנו. ראשית, ניסו לחסום את הדרך לדיאלוג כלשהו עם האישה. אל ירבה אדם בשיחה עם האישה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. אותה אישה חוקית, הממתינה לך בדירה הנאה ועל המצעים הנאים, אמנם כן, זכותך ליהנות ממנה, אבל, אבל, אבל, אל לך להרבות בשיחה עמה. על זה נאמר: אמור מעט ועשה הרבה. באשת חברך, מכל שכן, ובאישה סתם בשוק... לא יעלה על הדעת, אף על פי שכבר עלה הן על דעת מטילי האיסור והן על דעת מקבלי האיסור. מכאן אמרו חכמים כמסקנה חדה ונחרצת: לא יסתכל אדם באישה נאה, ואפילו באישה פנויה, שלא לדבר על אשת איש, שסכנת ניאוף וגילו עריות רובצת לפתח, ודין השניים אחד הוא: מוות! ובכך לא שגי. אמרו חכמים והוסיפו שלא יסתכל לא רק בנאה אלא אף במכוערת, אף על פי שבאופן תיאורטי לחלוטין אין מכוערות בישראל, ועל כך כבר אמר ר' ישמעאל: בנות ישראל נאות הן, אלא ש...
אם בנות ישראל נאות הן, ובשל כך אסור להסתכל בהן, מה איפה יעלה בגורלן של בנות הגויים, אותן אלה שמאז ומתמיד רוב הגברים בישראל תרו אחרי לבבם ואחרי עיניהם לזנות אחריהן? זכורנו עוד מימי קדם, בימי פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, בעת ששהה העם בשיטים, שבלב המדבר, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. או אז קשרה היהדות קשר אמיץ בין האישה הגויה הנאה ולבן עבודה זרה, ואשר על כן נתברר לגמרי כי המביט אל האישה הנאה שמקרב הגויים חוטא בשניים, וגמולו, אם אין הוא בן למשפחה מיוחסת ומקושרת היטב למוקדי הכוח החברתיים, רע ומר.
רצה הגורל, ודווקא נשיאם של ישראל, אדם גדול עצום ורב, רב בכפל משמעות, נקלע למצב שבו אישה גויה נאה חלפה על פניו, והוא, מה לעשות, לא יכול היה להתעלם מן המחזה שהכה אותו בתדהמה רבה. רב גדול זה, רבן של ישראל, הוא לא אחר מאשר רבן גמליאל, נצר למשפחת נשיאים וגדולים בתורה ובמעשים. והמעשה היה כזה, שכל התנאים בו כאילו בוימו על ידי גדול הבימאים של המערב הפרוע, הוליווד.
רבן גמליאל, היה עסוק בצרכי הציבור של העם שנודע עוד מני אז כעם קשה עורף. יושב היה בלשכת הגזית שבהר הבית ודן את דינם של חלכאים ונדכאים, מלמד תורה ומוציא פסקי הלכה לכל ישראל אשר בארץ ואשר מחוצה לה. פעם בקשו ממנו לרשום הסכמה לספר איוב, שאם לא כן לא ניתן יהיה למכור ספר זה אצל החרדים שבמאה שערים. הוא, רבן גמליאל, עוד לא שמע כנראה שספר איוב נעשה לחלק של הקנון התנכ"י, ולכן המליץ לבנאי שהיה בקרבתו לקבור את הספר אל מתחת לאחת הלבנים. יוחנן הסופר היה משמש אותו כלבלר בהתמדה רבה, והיה כותב על גבי פפירוסים שבאו ממצרים את הודעותיו של הנשיא לאחינו בני הגליל ולאחינו בני הדרום ולאחינו בני הגלות אשר בבבל וכדומה. היה רבן גמליאל לבר סמכא שאין עליו עוררין.
השעה הייתה שעת בין ערביים והשמש הזהובה החלה מקבלת גון אדמדם כיין הטוב. אבניו הענקיות של הר הבית החלו מקבלות צבע המשרה רוך ועדנה. השעה הייתה שעה יפה, ורבן גמליאל, שסיים זה עתה את מלאכת בציבור ביקש להלך לו לאיטו במעלות הר הבית כדי לנפוש קמעה ולהתייחד עם אלוהיו ועם עצמו. ובשעה קסומה זאת, בעת שהיה יורד לאיטו בגרם המעלות, אוחז בשולי גלימתו הארוכה, מפחד האבק המתמר מן הפעמים, ננעל מבטו בפתאומיות על עובדת כוכבים אחת, נאה ביותר!!!
מה יעשה רבן גמליאל, נשיאם של ישראל, במקום המקודש ביותר לעם ישראל, הוא בית המקדש, מקום משכנו של האל בקרב בני עמו, עם ישראל??? מה יגבר על מה, הסייגים החמורים שהטילה היהדות מאז ומתמיד על ההסתכלות באישה הנאה, שלא לדבר על אישה גויה, שלא לדבר על נשיא העם ושלא לדבר על המקום הקדוש, או שמא הטבע האנושי הפשוט, היצר הקמאי והתאווה ליופי, ליופייה של אישה??? צר לי עליך רבן גמליאל, לא הייתי רוצה לעמוד במקומו של צדיק זה.
אך רבן גמליאל לא תבוסתן כמוני היה. הוא הגיב כפי שמנהיג בעל אשכים מגיב. חכמי ארץ ישראל מספרים כי רבן גמליאל ברך בשם ומלכות את המופע שלפניו: שכך ברא בריות נאות בעולמו. ואילו חכמי בבל מוסיפים ואומרים שרבן גמליאל קרא עליה את הפסוק: מה רבו מעשיך ה', והמשכו של פסוק זה ידוע: כולם בחכמה עשית. כמה נאה לברך ברכה נאה, מאדם נאה על אישה נאה, שאין היא אלא מעשה ידיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומי יאמר שבורא עולם לא בורא בריות נאות? וכי חובבן הוא במלאכתו? ומי יאמר שאין בריות נאות בקרב הגויים, ומי יאמר שנשותיהן אינן יפות? הלא כך אומרת תורה כתובה ומסורה: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה... וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
חכמים מאוחרים יותר, בעת שהסייגים לגבי הנשים בכלל ולגבי הגויים בפרט גברו עד לכדי עומס יתר, החלו מתחבטים בשאלה זאת. הייתכן שנשיאם, בעל הסמכות הרוחנית העליונה, ינהג כך? אם כן, מדוע ינהגו הם אחרת? אם לאו, מדוע איפה שמרה היהדות את המסורת הזאת? למחוק מהזיכרון הקולקטיבי את הסיפור או לא? למחוק, משמעו לפגוע במסורת. להשאיר משמעו לסבול את המסורת. בין שתי האפשרויות האלו, כדרכם של יהודים טובים, בחרו חכמים באפשרות שלישית, לתרץ את המסורת וזאת הייתה לשונם: וכי זאת דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים? אלא דרך עקמומיות הייתה והסתכל בה שלא בטובתו. במילים פשוטות יותר, רבן גמליאל נקלע לקרן הרחוב כאשר הגויה הנאה הופיע בפניו בפתאומיות ולכן הביט בה לא מתוך כוונה אסתטית או מינית חלילה וחס, אלא מתוך כוונה שלא להיתקל בה או בגופה ליתר דיוק.
מקרים כגון אלה פוקדים אותנו כל יום, ועל כן ניתן בהחלט להבין את ההסבר של חכמים, עליהם השלום. אלא מאי??? המקרה מקרה, בא וחולף ואיננו משאיר כל רושם, בודאי לא על דורותיה של היהדות כולה. אלא שדבר אחד לא הוסבר כדבעי על ידי חכמים, מדוע בחר רבן גמליאל לברך על יופייה של הגויה? מדוע להזכיר שם שמיים? מדוע בעל תפקיד רם כזה? ומדוע במקום מקודש כל כך? בודאי יימצאו כמה מחכמי ימינו שידעו להשיב לשאלות אלו אחת לאחת. אז, חכמי אותו הדור, לא עמדה להם הזכות הגדולה להשיב כמו חכמי ימינו אנו, דור התורה והמחשבה.
ואנחנו הקוראים מה עלינו? האוהבים את היופי אנחנו? האוהבים את יופיים של נשים אנחנו? האוהבים את יופיים של נשים נכריות אנחנו? הנעז לומר שמי שברא את היהודייה היפה בראה גם את הגויה הנאה? הנעז להזכיר שם שמיים במעמד המפגש עם יפי האישה של חברינו או אפילו של אויבנו? על זה נאמר: ברוך אתה ה' אשר ברא בריות נאות ליהנות בהם בני אדם, אמן!!!
הסיפורים המקוריים
מעשה ברבן גמליאל, שראה גויה, אישה נאה, ובירך עליה. לא כן אמר רבי זעירא, בשם רבי יוסי בר חנינא, רבי בא, רבי חייא בשם רבי יוחנן, "לא תחנם", לא תיתן להם חן. מה אמר אבסקטא? לא אמר אלא "שכך ברא בריות נאות בעולמו". שכן אפילו ראה גמל נאה סוס נאה חמור נאה אומר ברוך שברא בריות נאות בעולמו. זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים? אלא דרך עקמומיתה הייתה. כגון ההן פופסדס [יוונית: prosodos] והביט בה שלא בטובתו (ירושלמי ברכות סג, ב).
דבר אחר, "א לא תחנם", לא תיתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו! מיתיבי: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל, שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: מה רבו מעשיך ה'? ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע. רק, שחק ובכה. רק, שהייתה באה מטיפה סרוחה. שחק, דעתידה דמגיירא ונסיב לה. בכה, דהאי שופרא בלי עפרא. ורב, אודויי הוא דקא מודה, דאמר מר: הרואה בריות טובות אומר: ברוך שככה ברא בעולמו. ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: ונשמרת מכל דבר רע. שלא יסתכל אדם באשה נאה, ואפילו פנויה, באשת איש, ואפילו מכוערת (בבלי ע"ז כ, ע"א).
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
