13/03/10

עיבוד לסיפור מדרשי

הכלב שלימד את ר' ינאי דרך ארץ / יעקב מעוז

מצוות הכנסת אורחים, מצווה מן המשובחות ביותר, ולכן ראשיתה של האומה בהכנסת האורחים של אברהם, הלא הם שלושת המלאכים שבאו לבשר לו על הולדת יצחק. חכמים רבים, שרצו לנהוג כמנהגו של אברהם אבינו עליו השלום, נהגו להזמין לביתם את חבריהם הקרובים אמנם, אך גם מידי פעם נהגו להזמין זרים, אולי כדי להרחיב באמצעות כלי זה את המעגלים החברתיים שלהם, או אולי ללמוד תורה חדשה מפי אנשים חדשים להם שטרם נודעו. ר' ינאי היה אחד החכמים המובילים בדורו, תלמידו של ר' יהודה הנשיא ומורם של ר' יוחנן וריש לקיש, ידען גדול בתורה ועשיר גדול בכסף ובמקנה. עובדות המסייעות לו לבשר ודם להיות חשוב בעיני עצמו ומורם מעם.

גם ר' ינאי, ככל החכמים שביקשו לפתוח את ביתם לרווחה, עסק במצוות הכנסת אורחים, אם כי באופן סלקטיבי למדי. גדול בתורה ועשיר שכמות ודאי ירצה להביא אל ביתו אותם אנשים העשויים להוסיף דבר בעל משמעות לחייו של החכם והעשיר. ביום מן הימים פגש ר' ינאי במעלה הרחוב הסמוך לביתו יהודי המהלך לאיטו בקומה זקופה ונראה כאילו מהרהר בעניינים שהם בכבשונו של עולם. ליהודי זה היה מראה מיוחד במינו, בעל תפארת שיבה, הדור בלבושו ופניו כפני מלאך ה' צבאות. אמר ר' ינאי בלבו: מעולם לא ראיתי אדם מכובד כל כך, הנה נפלה בחלקי ההזדמנות הנדירה לארח בביתי אדם בלתי שגרתי, ומי יודע איזה חידוש גדול בתורה יצא היום מביתי שלי. פנה אל האדם המהודר וביקש: יתכבד אדוני ויבוא עמי אל ביתי לאכול דבר מה. חייך האיש חיוך של נימוס והנהן בראשו לאות הסכמה. החלו השניים צועדים לביתו של ינאי באותה שלווה שבה צעד האיש קודם לכן. אך שלווה זו לא שקפה את אשר התחולל בנפשו של ינאי, הסקרנות העצומה לגבי האיש ואופיו נקרה בו כסכין קצבים המנקה את שיירי הבשר מן העצם המפותלת.

עד שהכינו בני הבית ומשרתיו את הסעודה החגיגית לשניים, כמצוות רבם, ר' ינאי, ישבו השניים בסלון הבית לשיחה קלה של היכרות הדדית. ר' ינאי נחפז לגלות את צפונותיו של האיש ועל כן המטיר עליו מיני שאלות בתורה, במשנה, באגדה ובתלמוד. הייתה זאת מעין חקירת שתי וערב ולרגעים מסוימים נראה היה כי האיש המכובד לא בא להתארח אלא במקום שבו עוברים אנשים מבחן פסיכומטרי כדי להיכנס ל Yeshiva University של ר' ינאי. מנגד, האיש בשלו, שקט, שלוו, מחויך, מקשיב ומהנהן בראשו, אך לא משיב דבר על שאלותיו של ר' ינאי. או אז החלו חשדות כבדים חודרים לתודעתו של המזמין, שמא שותק האיש משום סייג לחכמה שתיקה, או גרוע מכך, שמא האיש המהודר אינו אלא עם הארץ גמור המתחזה לאחד מנכבדי הארץ. עד שתהה ר' ינאי על קנקנו הופיעה בפניהם אם הבית והזמינה אותם לשלוחן המהודר שערכו לכבוד האורח המכובד. מעדני עולם הכינו לכבדו, כרפס במי לימון ושאר ירקות לפתיחה, תרנגולת פטומה ותרתימר בשר כמנה עיקרית, חצי לוג יין האיטלקי כדת אין אונס, ולקינוח תופינים ופרפראות מלוא כל השולחן כבודם. שולחן ערוך  שכזה לא נראה מימות ינאי המלך החשמונאי עד לימות ינאי החכם בן הדור הראשון לאמוראים. נטלו השניים ידיהם כהלכה והסבו לשולחן בהסבת שמאל, אם לא כמלכים אזי לפחות כבני מלכים.

ר' ינאי, תלמיד חכמים, פתח את הסעודה כמקובל, בירך המוציא ובצע את הפת, תוך שהוא מעניק את חלקה הגדול בעין יפה לאורח הנכבד, אם כי גם האורח החשוד. אכלו השניים והטיבו את ליבם ביין עד שנראה היה כי טעמו אחד משישים של גן העדן. ר' ינאי, תלמיד חכמים, מקפיד על כללי ההלכה והטקס, ביקש בתום הארוחה לכבד את האורח באמירת ברכת המזון, שכן בברכה זאת משולבת גם הברכה לבעל הבית ולבעל הסעודה. אמנם תורה גדולה לא יצאה מן המפגש לעת עתה, אולי לפחות יזכה ינאי לברכה הראויה לו. בשלב זה פסקו הנהוני הראש החיוביים של האורח הנכבד ונתחלפו בנענוע ראש ימין ושמאל לאות של סירוב אף כי עדין ומנומס. בקש האורח להשיב את הכדור אל מגרשו של המארח ואמר לו: יברך ינאי בביתו. נתכרכמו פניו של ר' ינאי, אפילו את ברכת המזון לא יזכה לשמוע מפי האורח, שמא כל הכבוד והממון שהושקע לא היא אלא לשווא. ולרגע נראה היה שכל הטוּב ששפעה ארוחה זאת יטפח על פניהם של השניים. בקש ר' ינאי להשיב לאורח הסורר כגמולו והחליט לקיים עבירת שים מכשול בפני עיוור. אמר לו ר' ינאי, או קיי, אני אברך אבל אתה האורח רק תחזור על מה שאני אומר, כך יצא ששנינו ברכנו כהלכה. השיב האורח בתנועה האהובה עליו לאות הן. המשחק מתחיל. אמר לו ר' ינאי חזור אחרי ואמור: אכל כלב פתו של ר' ינאי!!!

עד כאן, את זאת לא יכול היה לסבול האורח האדיב וקר המזג. שר' ינאי יכנה אותו כלב, לא בא בחשבון, ומכאן ואילך תפס יוזמה ועבר משלב הספיגה לשלב המתקפה. קם ותפס את ר' ינאי בגרונו, תוך שהוא מצמיד אותו לקיר ומגביה את זרועו מעלה מעלה ומטלטל אותו טלטול חוקי הנהוג בשב"כ ואשר קבל את אישור הבג"צ. תוך שר' ינאי מוכה הלם חיל ורעדה אומר לו האורח: גזלן, ירושתי בידיך, ואתה מונע אותה ממני. ובאחת שחרר אותו מן התפיסה המאיימת. כל כבוד גדולתו של ר' ינאי, תורתו ועושרו לא עמדו לו באותם הרגעים והוא נתמוטט לארץ כעגל היוצא מרחם אמו ורגליו כושלות מעמוד. שאל ר' ינאי כמתנצל בקול ענות חלושה: מעולם לא גזלתי דבר, על איזו ירושה מדבר אורחי הנכבד? השיב לו האורח בדרך עקיפין מלומדת: אמנם כן, אינני יודע תורה כר' ינאי ואף לא פחות מזה. אבל פסוק אחד חרוט היטב על לוח לבי. פעם אחת, עברתי לפני בית ספר, שבו היו למדים התינוקות תורה. באותה שעה עסוקים היו התינוקות בשינון פסוק שקראו אותו בקול רם: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". אינני זוכר, אם זכרוני אינו מטעני, שנאמר שם "מורשה קהילת ינאי" אלא דווקא קהילת יעקב, או במילים אחרות, הירושה היא של כל ישראל, חכמים ושאינם כאלה, מדוע איפה, רב נכבד, אתה מנכס לעצמך את התורה? הלם אחז את ר' ינאי, לתשובה כזאת לא יכול היה לצפות. בפרט לא לאחר החקירה הצולבת של האדם בראשית המפגש ולא לאחר שהגיע למסקנה נחרצת כי האדם הזה הנו בור ועם הארץ גמור. מה קורה כאן לעזאזל?!

מרגע שהבין ר' ינאי, שבאורח שלו יש בכל זאת משהו, נתעשת והחליט לרדת מן העץ הגבוה הזה של התנצחות עם האורח. אמר בלבו אולי מוטב ננקוט על פי הכלל הידוע שלמדתי בשנת השבתון האחרונה שלי בחו"ל If you can't win them join them. שאל ר' ינאי את האורח: אמור לי ידידי הטוב, איך ניתן להסביר את המפגש בינינו, מדוע זכית לאכול אתי יחד על שולחני? יד המקרה הייתה זאת או שמא זימן לי האל את שליחותך? אמר לו האורח: מימי לא שמעתי דבר רע שאמרו כנגדי והשבתי לאומרים באותה המידה, וכשהייתי רואה שני אנשים רבים זה עם זה, לא עזבתי את המקום עד שהשכנתי שלום ביניהם. זאת התורה שלאורה אני הולך.

אמר לו ר' ינאי: כל כך הרבה דרך ארץ יש בך ואני ברשעותי קראתיך כלב?!

הסיפור המקורי

מעשה ברבי ינאי, שהיה מהלך בדרך,

וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר.

א"ל: משגח רבי מתקבלא גבן.

אמר לו: אין.

הכניסו לביתו האכילו והשקהו.

בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו,

באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו.

א"ל: סב בריך.

א"ל: יברך ינאי בביתיה.

א"ל: אית בך אמר מה דאנא אמר לך?

א"ל: אין.

א"ל: אמור "אכול כלבא פיסתיא דינאי".

קם תפסיה,

א"ל: ירותתי גבך, דאת מונע לי.

א"ל: ומה ירתותך גבי?

א"ל: חד זמן הוינא עבר קמי בית ספרא,

ושמעית קלהון דמניקיא אמרין:

(דברים לב) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב,

מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן, אלא קהלת יעקב.

א"ל: למה זכיתה למיכלא על פתורי?

אמר לו: מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה,

ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון.

א"ל: כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא?!

(יקרא רבה ט, ג).

תרגום

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר.
אָמַר לוֹ: יַשְׁגִּיחַ רַבִּי לְהִתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ?
אָמַר לוֹ: הֵן.
הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ.
בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד וְלֹא מְצָאוֹ.
אָמַר לוֹ: טֹל וּבָרֵךְ.
אָמַר לוֹ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ.
אָמַר לוֹ: יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ?
אָמַר לוֹ: הֵן.
אָמַר לוֹ: אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי.
עָמַד וּתְפָסוֹ.
אָמַר לוֹ: יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ וְאַתָּה מוֹנְעָה מִמֶּנִּי!
אָמַר לוֹ: מַהִי יְרֻשָּׁתְךָ אֶצְלִי?
אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לִפְנֵי בֵּית סֵפֶר וְשָׁמַעְתִּי קוֹל תִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב - מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב!
אָמַר לוֹ: "לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?".
אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו,
וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה וְלֹא עָשִׂיתִי שָלוֹם בֵּינֵיהֶם.
אָמַר לוֹ: כָּל-כָּךְ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ אֶצְלְךָ וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?!