עקבות מנהג 'שפוך חמתך' בפיוטים קדומים
המנהג לומר פסוקי קללה לפני הכוס הרביעי אינו ידוע בספרות הגאונים ובמקורות ספרד הקדומים. בסדר רב עמרם גאון הוא נזכר כהוספה מאוחרת באחד מכתבי היד הנגוע בהשפעות צרפתיות.
המנהג נדיר מאוד בכתבי היד של הגניזה, וכנראה ידוע רק מכתב יד אחד קדום יחסית, הכולל את הפסוק הראשון בלבד ('שפוך חמתך').
בשני המקורות האיטלקיים המוקדמים שיש בידינו אין 'שפוך חמתך' מוזכר. כך הוא בקרובה לשבת הגדול של ר' חננאל בר אמנון (כנראה מסוף המאה העשירית), וכן ב'סדר חיבור ברכות' - העריכה הקדומה של מחזור רומא, מתחילת המאה הי"ב.
במחזור ויטרי, אשר נתחבר בידי תלמידי רש"י במחצית הראשונה של המאה הי"ב, התמונה מורכבת. באותו חלק המביא את מנהגי הסדר של רש"י אין זכר ל'שפוך חמתך', אבל בתיאורי הסדר הארוכים המנהג מוזכר (עמ' 295 ו-296). הרשימה כוללת עשרה פסוקים (!). המנהג הצרפתי לומר רשימה ארוכה כזו של פסוקים נמצא כבר בכתב היד הקדום של מחזור ויטרי שבידינו, המתוארך לסוף המאה הי"ב (כלומר רק כמה עשרות שנים לאחר חיבורו של המחזור). רשימות הפסוקים שבכתבי היד השונים של מחזור ויטרי דומות, ויש בהן הבדלים מעטים בבחירת הפסוקים ובמספרם. במשך הזמן נוספו בחלק מן המקומות עוד כמה פסוקים. המנהג הצרפתי המורחב הגיע גם לאנגליה, אשר הייתה במאות הי"ב-י"ג כעין שלוחה צרפתית, הן מבחינה מדינית והן מבחינה תרבותית והלכתית.
באשכנז אין ידועה עדות על המנהג עד המאה הי"ב. נראה שבתחילה אמרו רק פסוק אחד, ואחר כך הרחיבו ואמרו ארבעה פסוקים, כנהוג בהגדות של ימינו.
מוצאו של המנהג, לפי זה, אינו ברור. מתקבל על הדעת שמוצאו בארץ נוצרית, בין אם מדובר על א"י הביזנטית, ובין אם מדובר על אחת מארצות אירופה. נראה שבתחילה אמרו רק פסוק אחד ('שפוך חמתך'). בצרפת הרחיבו ואמרו פסוקים רבים, וסביר שמנהג הוספת הפסוקים עבר מצרפת לאשכנז, ולא להיפך. אשכנז לא הייתה, אם כן, המקור הדומיננטי למנהג זה, בניגוד למה שנכתב בכמה מחקרים.
טעמו של המנהג עלום. נִתנו לו טעמים שונים על ידי חכמים וחוקרים, אבל כבר בכתב יד קדום של הגדה צרפתית אומר המפרש:
'ומה שנהגו להתחיל (את חלקו השני של ההלל) ב'שפוך חמתך',
ולא במקום שהנחנו בו (=שהפסקנו)
לא ראיתי טעם ולא שמעתי...'
הטעם הרווח שניתן למנהג הוא זה: ידוע המדרש שארבע כוסות הן כנגד ארבע כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להביא על הגויים (טעם זה נמצא כבר בירושלמי), והנה אנו עומדים לפני הכוס הרביעית, ולכן יש להתפלל שהקב"ה יביא את כוסות הפורענות על הגויים. הפרשנים השונים מודים שטעם זה אינו מסביר מדוע שייכים הפסוקים דווקא לפני הכוס הרביעית. היו שקישרו את הפסוקים לתוכנו של המשך ההלל - מזמור 'לא לנו' - העוסק בגוים ובאליליהם.
עיון בפיוטים קדומים יכול ללמד אותנו הן על טעמו של המנהג והן על קדמותו.
א. בקרובה שלו לשבת הגדול, מביא ר' חננאל בר אמנון את המחרוזת הבאה:
נועם הלל כגומרין בזמר
לכולו כבוד אומר
שותין רביעית מלהמר
רביעית לעקר כמפריכין בחומר
ביאור: 1. גומרין את ההלל בנעימה. 2 לקב"ה, שעליו נאמר 'כולו אומר כבוד' (הפייטן משתמש בכינוי זה במקום נוסף בפיוט). 3 שותין כוס רביעית בלי לעבור על המצווה (לשון 'אל תמר בו'). 4 כדי שהקב"ה יעקור מלכות רביעית (אדום) כמו שעקר את המצרים.
לפי זה הכוס הרביעית היא כנגד מלכות אדום, היא המלכות הנוצרית. רעיון זה מתבסס על הרעיון הכללי שארבע כוסות הן כנגד ארבע מלכויות. הרעיון נמצא במקורות הארץ ישראליים, בר"ר (פרשה פ"ח) וירושלמי, העוסקים בטעמי ארבע כוסות:
ר' לוי אמר כנגד ד' מלכויות
ועל סמך זה אמר הפייטן הנ"ל באופן כללי על מצוות חג הפסח:
חמץ לבער כהגיון יקרה
וכוסות למזוג כמדקדקיה בחקירה
חמץ היות חפז זכירה
וכוסות לרבע ארבע לעקרה
ביאור: 1 יש לבער חמץ כדברי התורה שהיא יקרה מפז. 2 יש למזוג כוסות כדקדוקי החכמים. 3 ביעור חמץ - זכר לחפזון. 4 ארבע כוסות - לעקר ארבע מלכויות.
לפי זה ברור שכוס רביעית היא כנגד מלכות אדום, שעדיין לא נעקרה, ולכן אמירת הפסוק 'שפוך חמתך', המתפרש על הממלכות הנוצריות, מתאימה דווקא לפני מזיגת הכוס הרביעית.
ב. את ר' יוסף טוב עלם הזכרנו כבר בטיפיוט 128, בעניין הקרובה שלו לשבת הגדול. ר' יוסף היה גדול פייטני צרפת הקדומה, אשר חי במרכז צרפת במחצית הראשונה של המאה הי"א. אחת מיצירותיו המונומנטאליות היא הקרובה לשביעי של פסח (תחילתה: 'את השם הנכבד')[1]. קרובה זו זכתה לתפוצה נכבדה במחזורי צרפת. אפשר שהיא אחת מיצירותיו המוקדמות של הפייטן, שכן הוא חורז בה בצורת חריזה עשירה קדומה, המשתפת בחרוז שניים מעיצורי השורש של המילים (לדוגמא: כְּשִׁחֲתוּם / פְּחָתוּם / הִנְחִיתוּם / חָתוּם ). הקרובה כוללת פיוט מסוג 'סֵדֶר', שהוא עצמו כעין הרחבה גדולה לשירת הים. פיוט זה הוא בעל מבנה מורכב מאוד (את חלקו נתאר להלן). למעשה יש לנו כאן סדרה של פיוטים קצרים (בני חמש או שש שורות), וכל פיוט קצר כזה מוקדש לפסוק אחד משירת הים.
נדגים את העניין בפיוט המוקדש לפסוק 'אז ישיר משה':
סימן: תשר"ק (ת--כ)
אז תופפו תמימים תהילה נאה / שירו לה' כי גאה גאה
אז רננו רננות רעים הגונים / קידמו שרים אחר נוגנים
אז צהלו צלצלו צנועים במעבדיו / פודה ה' נפש עבדיו
אז עלמות עלצו ענו באווים / סוס ורוכבו רמה בים
אז נגנו נדיבים נזופים בהכשלם / מי הקשה אליו וישלם
אז לוחצים להגו ליצים בחייבך / כן יאבדו כל אויביך
יש לשים לב למילת הקבע 'אז' - שהיא התחלת הפסוק הנידון, הבאה בראש כל שורה. נשים גם לב לעובדה שכל הטורים הזוגיים (שבצד שמאל) הם קטעי פסוקים. החריזה העשירה מסומנת בירוק. גם הטורים הימניים וגם קטעי הפסוקים כולם בני 4 מלים בדיוק (!). ה'סימן' של הפיוט הזה הוא 'תשר"ק' (מסומן באדום), וגם הפסוקים משתתפים בו. תופעה זו, של שיתוף הפסוקים בסימן הפיוט, אינה רגילה, ומראה על מיומנות גדולה של הפייטן בבחירת קטעי פסוקים המתאימים הן מבחינת התוכן, החרוז, הסימן ומספר המילים ! .
יש לנו 19 פיוטים קצרים כאלה, החל מן הפסוק 'ויושע' וכלה ב'ה' ימלוך לעולם ועד'. אורכו של הפיוט הגדול הזה (ה'סדר' כולו) הוא 132 שורות (!).
מיוחד במינו הוא הפיוט לפסוק 'תפול עליהם אימתה ופחד', שמילת הקבע שלו היא 'תיפול'. לא רק שהוא היחיד הכולל 10 שורות (ולא 5 או 6), אלא שהפסוקים שבו, באופן חד פעמי, אינם כלולים בסימן הפיוט, ואף ארכם אינו מוגבל לארבע מלים. תכנו של הפיוט הוא כעין 'שמתא' - סדרת קללות למלכות אדום - הנקראת (כנהוג בפיוטים רבים) 'יהירה'.
בדיקה של עשרת הפסוקים המובאים על ידי הפייטן מראה שכולם הם פסוקי 'שפוך חמתך' לפי המנהג הצרפתי, החל מ'שפוך חמתך', וכלה ב'תרדוף באף ותשמידם' וכו'. נביא תחילה את תחילת הפיוט וסופו ואחר כך נבדוק את משמעותו:
סימן: אותיות י - א
תִפול יהירה יועצת יוקשים דעוכה / שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך
תפול טבועה טרודה טורפת ברגם / שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם
תפול חנפה חמוקה חונקת להקתך / תנה עון על עוונם ואל יבואו בצדקתך
...
תפול אומה אמולה אוכלי מעדני / תרדף באף ותשמידם מתחת שמי ה'
הדעת נותנת שר' יוסף שילב את סדרת הפסוקים (בצד שמאל) מתוך ההגדה של פסח אל תוך הפיוט לשביעי של פסח. זו האפשרות הפשוטה והסבירה ביותר. לפי זה יש לנו מקור למנהג אמירת 'שפוך חמתך' המתוארך לתחילת המאה הי"א, שהוא קדום במאה וחמישים שנה לעדות של מחזור ויטרי. מן העובדה שהמנהג אינו מוזכר על ידי רש"י, שמנהגיו שייכים בדרך כלל לאזור צפון צרפת, אפשר ללמוד שהיה בזה הבדל בין מנהגי 'לותר', צפון צרפת (שהייתה שייכת ליחידה תרבותית, שלטונית והלכתית אחת עם מערב גרמניה, ערי הריינוס), לבין מנהגי מרכז צרפת או דרומה, שאליהן משתייכת לימוז', קהילתו של ר' יוסף טוב עלם.
עכשיו שאנו מניחים שר' יוסף טוב עלם נהג לומר פסוקי 'שפוך חמתך', יש לחזור ולבדוק האם נזכר המנהג גם בקרובה שלו לשבת הגדול. אבל בקרובה זו אין כל זכר למנהג זה. מתקבל על הדעת שריט"ע ידע שאין כאן איזה חיוב הלכתי, ושאין המנהג מוזכר במקורות ההלכתיים (רובם בבליים) שעמדו לפניו. מכאן יש לנו ללמוד מידת זהירות, שחסרון זכרונו של מנהג אינו בהכרח הוכחה לכך שלא היה קיים.
קדמותו של המנהג בצרפת מסייעת להשערה שאמנם כיוון ההשפעה העיקרי של המנהג היה מצרפת המרכזית לכיוון צפון ולכיוון מזרח, לארצות אשכנז, ולא להיפך. כמה וכמה ממנהגי צרפת השפיעו במאה הי"ב על אשכנז. ביחוד נכון הדבר לאחר גזרות תתנ"ו, כאשר חכמי אשכנז של המאה הי"ב התחילו ללמוד בישיבות בעלי התוספות, והביאו איתם השפעות צרפתיות חזרה לארצות מוצאם.
מניין הגיע המנהג לצרפת הקדומה? אפשר שגרעין המנהג - לומר את הפסוק הראשון - הגיע אמנם מן הדרום, מאיטליה או אף מארץ ישראל הביזנטית. אפשר שהיה זה מנהג לא מחייב, ולכן אינו נזכר בקרובה האיטלקית הקדומה. השפעה דרומית על צרפת אינה נדירה. כך אפשר גם להסביר את ההקבלה שבין מנהג 'שפוך חמתך' למנהג לומר פיוטי 'שמתא' (קללות לגויים) ביום כיפור, שאף הוא הגיע, כנראה, לצרפת מן הדרום (עיין על כך בטיפיוט 8 http://shituf.piyut.org.il/story/692 ובטיפיוט 35 http://shituf.piyut.org.il/story/956 ). אבל את עיקר פיתוחו של מנהג 'שפוך חמתך' יש כנראה לשייך לצרפת עצמה.
אברהם פרנקל
[1] הקרובה השלמה נדפסה במחזור פסח לפני מנהגי אשכנז וצרפת, מהדורת א"מ פרופ' יונה פרנקל, עמ' 548 ואילך.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות