גירסא 2
בסוף הלכות חמץ ומצה מביא הרמב"ם את נוסח ההגדה. בעל הלכות מימוניות, ר' מאיר בר יקותיאל מרוטנבורג, מביא באותו מקום פיוט קצר של מורו המהר"ם מרוטנבורג. פיוט זה הוא כעין סימן להלכות ליל הסדר. בפיוטו מדגיש המהר"ם הלכות מסויימות (בעיקר בענייני ברכות ארבע הכוסות - לפניהן ואחריהן), שכנראה היו לגביהן חילוקי דעות. אפשר שהפיוט שלפנינו אינו שלם, אבל אולי כבר במקור הוא הסתיים לפני הסעודה ('שולחן עורך'), כמו בסימני סדר אחרים.
שורות הפיוט חורזות בחרוז אחיד, וכל שורה היא בעלת ארבע מלים. נביא את הפיוט כלשונו, ואחר כך נוסיף ביאור לכל שורה.
על הגפן קידוש בזמנה
במוצאי שבת יקנה"ז סימנה
ואחר כך 'מעין שלש' טעונה
וידיו ירחץ ויברך כתיקונה
5 אדמה בטיבול ברכה הגונה
ובוצע שניה למשמרת נתונה
וירים קערה וירון ברנה:
'הא לחמא דאכלו אהבתנא'
ומוזגין שנית ב'מה נשתנה'
10 ברכת היין, ולסוף - אינה
נוטל ובוצע על הראשונה
וכורך השניה שהיא תחתונה
וכזית מרור בחרוסת ישקענה
ומצות ומרורים כזית רעננה
15 לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה
ביאור:
1 על הגפן קידוש בזמנה: אין להקדים את הקידוש לפני הלילה, כמו שנאמר במשנה בפרק 'ערבי פסחים': 'לא יאכל אדם עד שתחשך'. ויש בשלש המילים 'הגפן / קידוש / בזמנה' גם רמז לשלש ברכות הקידוש: בורא פרי הגפן, מקדש ישראל והזמנים, שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה.
2 אם חל ליל הסדר (הראשון או השני, בחו"ל) במוצאי שבת -- הקידוש הוא על סדר יקנה"ז.
3 לפי המהר"ם יש לברך ברכה מעין שלש אחרי כל הכוסות, פרט לשנייה, לפי שהיא סמוכה לסעודה. 4. וידיו ירחץ ויברך: כך פסקו רוב חכמי אשכנז, בתחילה קיבל גם המהר"ם הלכה זו, שיש לברך, וכן פסק תלמידו המרדכי. וכן כתב גם בפיוט שלפנינו, שיש לברך על נטילה ראשונה. אבל בעל הגהות מימוניות, תלמידו של המהר"ם, מעיד שהמהר"ם לא נהג כך. ואלו דבריו:
הנה יסד כסוגית התלמוד (פסחים קטו, ע"א), אמנם לא היה נוהג כן.
במאה הי"ב התחילו לפקפק האם לברך על נטילה הראשונה, שהיא רק זכר לנטילה על טיבול פרי. בעקבות ר' שמואל בר נטרונאי שהגיע מאיטליה (בארי) לאשכנז. חתנו, הראבי"ה, קיבל את דעתו. ובעל ההגהות מביא נסיון פירוש נוסף לשורה, פירוש שיתקבל גם על מנהגו המאוחר של המהר"ם (שלא לברך). אבל פירוש זה נדחה. ואלה דבריו:
שוב שמעתי דהאי 'מברך' קאי אלקמן אאדמה,
ולהכי נקט 'ירחץ' ולא 'נטילה', כדבתר הכי דקאמר 'נוטל ובוצע'.
ותימא, דהא 'בורא פרי אדמה' רמז אחר כך.
לפי נסיון הפירוש, המילה 'ויברך' מוסבת על ברכת הכרפס, 'בורא פרי האדמה'. אבל ברכה זו כבר רשומה בהמשך.
לפי זה נראה שהמהר"ם חזר בו ממנהגו, לאחר שכתב את הפיוט.
5 ברכה הגונה: בורא פרי האדמה.
6 שנייה: מצה שנייה, והיא משומרת לאכילת המצה האחרונה (האפיקומן).
7 וירים הקערה: מנהג עקירת השולחן (או הקערה) עבר גלגולים שונים. בימי המהר"ם הרימו את הקערה, וגילו את המצות, כדי לומר 'הא לחמא עניא'.
9 שנית: מוזגים כוס שנייה לפני 'מה נשתנה'.
10 ברכת היין: בסוף המגיד. ולבסוף אינה: על כוס זו אין אומרים ברכה אחרונה (מעין שלש).
11 ובוצע את המצה הראשונה, שעליה מברך המוציא, כבכל שבת ויו"ט.
12 וכורך: כורך את המצה השניה (החצוייה) תחת הראשונה, ועליה מברך 'על אכילת מצה'. ואין כאן רמז למנהג ה'כורך'.
13 ישקענה: טיבול בחרוסת.
14 כזית רעננה: אוכלים כזית מצה ומרור לכורך. והביטוי 'רעננה' בא על פי 'זית רענן' (ירמ' יא, טז), והמהר"ם החיל אותו גם על המושג ההלכתי 'כזית'. ור' יהושע בוך הוסיף שהכוונה שעלי המרור צריכים להיות רעננים.
15 ולא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה: שורה זו (על פי קהלת א, יא) אינה ברורה, ונראה שיש לפרש אותה על פי דברי המרדכי, שהביא בשמו של המהר"ם מורו, כדלהלן:
ומן הדין היה לנו לעשות הכריכה לבסוף של הסעודה, כדרך שהיו אוכלין הפסח על מצות ומרורים לאחר הסעודה. אלא הואיל
והתחיל במצות מצה ומרור בהתחלת הסעודה - הולך וגומר כל
מצוותו (=כלומר אוכל גם את ה'כורך').
וכן היה נראה לרבינו מאיר (המהר"ם), שבזמן שבית המקדש היה קיים
היו עושין כל הסדר (=אכילת מצות ומרורים, וכנראה גם אמירת ההגדה)
אחר הסעודה, ולא היו אוכלין מצת מצווה אלא לאחר שמלאו כרסן
מקמח ובצקת ושאר דברים. אבל אנו - שכל סעודתינו ממצת מצוה -
כיון שאנו מתחילין בהלכותיה (= אוכלים מצה ומרור)
אנו עושין מצוותיה זו אחר זו בלא הפסקה (כולל ה'כורך').
אמנם זכר לפסח אוכלין האפיקומן בסוף כל אכילה,
ורמז בעלמא הוא למסובין, ושוב (=ואחרי האכילת אפיקומן) אין אומרין
'אפיקו מיני מתיקה' בקינוח סעודה, כדי שלא יפוג טעם פסח מפיו.
לפי זה 'כורך' הוא ממצוות האכילה, והיה ראוי לקיים כורך יחד עם המצה האחרונה. אבל בימינו האפיקומן הוא רק כדי שישאר טעם הפסח (= המצה) בפיו.
לפי זה פירש ר' יהושע בוך: המרורים (הנזכרים בשורה הקודמת) - לא יהיה להם זכרון עם המצות שיהיו נאכלות לאחרונה בעת האפיקומן, (אף על פי שמן הדין היה שנאכל גם מרורים (כלומר כורך) עם האפיקומן, שהוא זכר לקרבן פסח, כמו שאומר המרדכי בהתחלת דבריו).
הערה: העובדה שהשורה האחרונה היא ארוכה, וחורגת ממשקל שאר השורות, רומזת לנו שזהו סיומו המקורי של הפיוט. הרבה פיוטים מסיימים בטורים ארוכים, החורגים מהמשקל המדוייק של השיר.
אברהם פרנקל
avrahamf@gmail.com
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות