סיכום מחקר לתואר ד"ר, האוניברסיטה העברית, 2006
יְפִי הָאֵל וְאַהֲבָתוֹ
סוגיות באסתטיקה במחשבת חז"ל
ד"ר יעקב מעוז
המחקר הראה כי במחשבת האהבה של חז"ל תפס המרכיב האסתטי מקום מרכזי ביותר. קבוצה חשובה של חכמים עסקה בגילויים השונים של האסתטיקה ביהדות. היו חכמים שהדגישו את מעשי האדם, את עבודת האל באמצעות מצוות אסתטיות, בעיקר את המצוות הנראות לעין ברבים. המצווה החשובה ביותר הייתה הקמתו של בית מקדש נאה כמשכן לאל. חכמים אחרים עסקו במעשיו ובתאריו האסתטיים של האל. חלקם עסקו בהתנהגותו ההולמת של האל וחלקם האחר במראהו האסתטי. לדידם של האחרונים אלוהי ישראל הוא אל נאה הפועל בדרך נאה והדורש מן המאמין לחקות אותו ולהפיק תוצרים נאים. העיסוק הנרחב בסוגיות אלו מראה כי היה קיים בהחלט תחום דיון אסתטי, שתפס מקום מרכזי במחשבת חז"ל.
המחקר התבסס על מובאה מרכזית אחת מן המכילתא (שירה ג, הורוביץ 127). שם ישנה שרשרת ארוכה של פרשנויות לביטוי זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, המופיע בשירת הים (שמות טו, ב). מבדיקה של המשמעות המקראית של המילה עלו שתי אפשרויות: נָוֶה - בית, נָאוֶה - נאה או יפה. המחקר הראה כי המשמעות השניה סבירה יותר מצד המקרא ואף הולמת את הפרשנות האסתטית שרוב החכמים מעניקים לביטוי זה. גם רעיון השירה, השמחה המתוארת בסמוך לשירת הים, וחלוקת השבחים הרבים לאל מחזקים משמעות זאת. מאידך נתגלה כי גם למילה נָוֶה משמעות אסתטית, אם כי השימוש בה נדיר יותר.
בדרשות השונות של חז"ל הוענק מקום מרכזי לביטוי אַנְוֵהוּ ביחסי האהבה שבין העם לבין אלוהיו. אַנְוֵהוּ נעשה לביטוי הכולל את השבחים הרבים הנזכרים בשירת הים. האל מתואר כמי שממתין לשירה זו מפי העם עוד מזמן בריאת העולם. אחת הדרשות טוענת כי שירה זו עדיפה על כל קורבנות הנשיאים, הרוויים במרכיבים אסתטיים חומריים. בכך מקבלת השירה הזו מעמד של "קורבן" פואטי אסתטי-רוחני בעל יתרון בעיני האל. גם כנסת ישראל נעשית ליפה יותר בעיני עצמה משעה שהיא חולקת לאל את השבחים שבשירת הים. לעומת זאת, הסטייה מדרך הישר מתוארת בצבעים כהים וכהתנהגות אנטי-אסתטית. מכאן גם עולה יחס שלילי לאדם הכהה, שנתפס כבלתי אסתטי. כמו כן עולות שאלות של הערכה אובייקטיבית וסובייקטיבית הנדונות בתורת האסתטיקה המודרנית בהרחבה, שאלות של קשרי אתיקה ואסתטיקה ולבסוף שאלות של קשרי אסתטיקה ורגש, בעיקר רגש האהבה.
הן בתרגומים לתורה והן בקרב פרשני המקרא המאוחרים מופיעה התפיסה הרווחת בספרות חז"ל ולפיה שירת הים נאמרה לנוכח התגלות האל לפני העם על ים סוף. את המראה הנאה של היונה, הנזכר בשיר השירים, מפרשים דווקא כמראה הנאה של האל. במקומות אחרים במדרש ישנו קשר הדוק בין התגלות האל לבין אמירת שירה לפניו. שירה דתית תהיה תמיד שירה נאה ותכלול תמיד שבחים לאל הנוגעים הן למראהו והן לדרכי פעולתו. פענוח הביטוי אַנְוֵהוּ כרוך בקשיים פילולוגיים רבים. חוקרים חשובים בני ימינו, הגיעו למסקנה שמדובר בביטוי אסתטי, ועל כן הם מתרגמים את אַנְוֵהוּ ל-אַיָפֵּהוּ to beautify, to adorn. הם נסמכים, בין השאר, על סדרת הפרשנויות של תנאים המופיעה במובאה המרכזית שבמכילתא.
בחקירת המובאה המרכזית מן המכילתא נתגלו שני מאפיינים: האחד, ישנה הסכמה בין חכמים כי מדובר בביטוי אסתטי. השני, כל אחד מן החכמים (הנדונים בהרחבה במחקר זה) מחיל את האסתטיקה על היבט אחר הקשור בעבודת האלוהים או בתפיסתו התיאוסופית: ר' ישמעאל - מצוות נאות, אבא שאול - התנהגות נאותה של האדם כחיקוי לאל. ר' יוסי בן דורמסקית - בית מקדש נאה. ר' עקיבא - יפי האל. את הסדרה פותח ר' אליעזר הגורס כי משמעותו של זֶה אֵלִי הנה התגלות לעיני כל העם על ים סוף. בהתגלות זאת ראה העם כולו מראות אלוהים חזקים וברורים מאלו שראו הנביאים. בכך הוא מכשיר את הרקע המחשבתי לפרשנותו של ר' עקיבא שטוען לתפיסה אסתטית, ויזואלית ומוחשית של האדם את האל. המחקר מתמקד בויכוח, שבין ר' ישמעאל לבין ר' עקיבא בעניין היכולת של האדם לדבר על יופיו של האל, ומראה כי זהו חלק של ויכוח בין שתי אסכולות בעניין מידת חופש הדרשה בעניינים תיאוסופיים. הדיון הנרחב במכילתא מלמד על קיומו של תחום דיון אסתטי במחשבת חז"ל.
המחקר הראה כי בראייה היסטורית נצחה תפיסת המצוות הנאות של ר' ישמעאל. רוב הפרשנים המאוחרים מקבלים אותה, והיא אף משמשת למקור ההשראה העיקרי לאומנות היהודית. בתלמודים, ובעיקר בבבלי, מושמטת תפיסתו התיאוסופית הנועזת של ר' עקיבא, ולעומת זאת מועצמת תפיסתו של ר' ישמעאל. המחקר משער כי הדבר נעשה מתוך כוונה להכחיד רעיונות של הגשמה קיצונית. תפיסתו של ר' עקיבא הנה חלק של חשיבה אורגנית, שהינה רוחנית במובהק, אך היא מבקשת לייצג את האל באמצעים מוחשיים וחזותיים. ר' ישמעאל יוצא נגד ההגשמה הרוחנית, בין השאר משום שכל תפיסה אסתטית מחייבת את מוגבלותו ואת סופיותו של האובייקט. המאבק על מידת ההגשמה מבטא תהליך של מעבר להגשמה רעיונית ומאוחר יותר להפשטה של האל. מכאן מתברר גם ההבדל הניכר שבין הגויים, שעסקו בהרחבה באסתטיקה חומרית, לבין ישראל, שעסקו באסתטיקה הבאה לידי ביטוי בשירה, אפוס ופואטיקה. כחלק של מלחמתו של ר' ישמעאל ברעיון ההגשמה הוא מציע תפיסה אסתטית משלו, הקשורה בעבודת האל. הוא מכיר בצורך הבסיסי של המאמין לתת ביטוי אומנותי לאמונתו. מכאן בא רעיון המצוות הנאות, מצוות שהמרכיב האסתטי שבהן גדול יותר הנן מצוות שנעשו מתוך כוונת המאמין ותוך הפעלה של כשרים מנטליים. המחקר מוצא דמיון בין גישת ר' ישמעאל לבין אסתטיקנים מודרניים הקובעים כי על ידי תפיסה אסתטית מתעלה האדם מן החושניות להשגת האידיאות של הצורה ושל חיי הרוח. גישתו של ר' ישמעאל מצביעה על התעלות נוספת המאפיינת את מחשבת חז"ל שלאחר החורבן והיא: קביעת הלכות כלליות, מושגים ועקרונות מופשטים. ר' ישמעאל קובע מצוות-על, מצווה של המצוות, בעלת אופי אומנותי, שדרכי הביצוע שלה נתונות לתפיסתו האישית של המאמין. מצוות אלו תהיינה תמיד מצוות הגלויות לעין הציבור. זוהו מעין גילוי דעת ברבים על מידת אהבתו של המאמין לאלוהיו. בעניין האהבה לאל והביטוי ההלכתי-אסתטי שלה שררה הסכמה מלאה בין בית רבי ישמעאל לבין בית ר' עקיבא, וניתן לומר ששררה הסכמה כללית בקרב חכמים בעניין זה.
המחקר מיחס חשיבות לעובדה שפרשנותו האתית של אבא שאול באה כחלק מסדרה של דרשות אסתטיות. אמנם לא עלה בידי המחבר להוכיח כי פרשנותו הנה אסתטית ברורה, אך מבדיקה של דרשות רבות אחרות עולה כי ישנו קשר הדוק במחשבת חז"ל בין אתיקה לאסתטיקה. אם אנו מפרשים כך את דרשתו של אבא שאול, הרי שהוא תובע מן המאמין לחקות את הליכותיו האסתטיות של האל. המחקר בדק סדרה של דרשות העוסקות בחיקוי ובהדמות לאל, ביניהן העוסקות בַּפרט וביניהן העוסקות בציבור. חיקוי האל מופיע באחת הדרשות הנזכרת לרוב בספרות המחקר. שם נתגלה כי דווקא האל מחקה את מעשיו של האדם המוסרי, וזאת כדי לתת דוגמה אישית. רעיון החיקוי מסתבך יותר כאשר בדרשות מסוימות מקבל העם מעמד של שוויון לאל. המחקר מראה כי לדרשתו של אבא שאול צד שווה לזו של ר' עקיבא בכך ששניהם עוסקים בתארי האל. תארים אלו התנסחו בימי הביניים כתוארי פעולה ותארי עצמות. התביעה של אבא שאול: דְמֵה לאל בהתנהגותך, דומה מאוד לרעיון, שפותח מאוד על ידי ר' עקיבא, שהאדם נברא בצלם ובדמות. הדמות המדוברת הנה בהחלט המראה האסתטי של האדם, שיש בו לייצג את דמות האלוהים. המחקר עמד על העובדה שאין דרישה לחקות את האל בכל התנהגויותיו אלא במבחר מצומצם של תכונות מוסריות, שיש בהן תועלת לקיומה של חברה לכידה (סולידרית). ההשערה היא שאחד התבחינים (הקריטריונים) לקביעת המבחר הזה היה אסתטי. התפיסה כי מדובר בהליכות אסתטיות לא הייתה זרה לסביבה הנוכרית ובקרב הנצרות וההלניזם ניתן למצוא מחשבה מפותחת מאוד בעניין זה. המחשבה היוונית, שקבעה את הזיהוי בין היפה האמיתי והטוב, השפיעה למעשה הן על הנצרות והן על היהדות. גם אצל חז"ל נתפס ה-יפה כ-טוב, ואילו מה שאינו טוב נתפס כ-מכוער, כבלתי אסתטי. בכל מקום שביקשו להעניק תואר אתי לאדם חשוב או לעם, תיארו אותם בתארים אסתטיים והחילו עליהם את התואר נאה או יפה. המחקר הציג (בעיקר בהערות השולים) את הדיון הנוקב בין אסתטיקנים מודרניים בדבר הקשר שבין אתיקה לאסתטיקה. מן הדיון עולה כי הנטייה היום בקרב חוקרים חשובים לקשור בין שני התחומים. גם הפרשנות היהודית המאוחרת על חז"ל בעיקר מתקופת הרנסנס רואה את האתיקה והאסתטיקה כתחומים זהים.
פרשנותו של ר' יוסי בן דורמסקית לביטוי אַנְוֵהוּ הנה ייחודית משום שהוא משתמש בשני המובנים, גם נָוֶה - בית וגם נָאוֶה - יפה. ר' יוסי ממשיך למעשה את הרעיון המופיע כבר בשירת הים ולפיו הגעה לארץ ישראל ובניית המקדש הנם שיא ביחסי האל והעם. הבט חשוב נוסף הקשור לשירת הים, והמודגש במחקר, הוא הרעיון שהאל בעצמו מכונן את המקדש, ומכאן חשיבותו העצומה ויופיו הרב שאין בלתו. דווקא ר' יוסי, בן הדורות שלאחר החורבן, מביא אותנו לאחד ההיבטים האסתטיים המרכזיים בתרבות המערבית והוא האדריכלות. דהיינו, עיצוב הבית, הנחשב למשכנו של האל, ועיצוב הכלים, שנועדו לשרת אותו. כל המרכיבים הללו מאופיינים ביוקרה וביופי מיוחדים הבאים לידי ביטוי הן במקרא והן בספרות חז"ל. עיצוב הכלים, שנמסר לידי אומנים, שפעלו בצל האל, שמש השראה לדורות להתפתחותה של אומנות יהודית. הן הבניין והן הכלים הושפעו מן האומנות הנוכרית, המבנה דמה באופיו בתחילה למקדשי המזרח הקדמון ומאוחר יותר למקדשי יוון ורומא, שעד לאותה העת לא הייתה כנראה מסורת אדריכלית ליהדות. גם המוטבים הדקורטיביים ובעיקר הכרובים שהיו פסלים של ממש הזכירו באופיים יסודות של עבודה זרה. במקרא מופיע מעשה העגל כחלק של סדרת הפרקים העוסקת בהקמת המשכן. תופעה, שעל אף החומרה שבה, הנה הכרה בצורך הטבעי של האדם לתת ביטוי אומנותי לאמונתו. המחקר בחן את התחנות השונות בהתפתחות רעיון המקדש הנאה. תחת הכותרת בית מקדש של מטה נבחנים המשכן ואוהל מועד, מקדש שלמה ומקדש הורדוס. תחת הכותרת בית מקדש של מעלה, רעיון המופיע כבר בנביאים וביתר הרחבה בתורת הסוד, נבחן הרעיון של בית המקדש הנצחי שהנו המודל של היופי האולטימטיבי, שממנו נגזר יופיו של בית המקדש התחתון. נבחן גם הרעיון של בית המקדש האסכטולוגי, שעתיד להבנות אף הוא על ידי האל, ולבסוף נבחן גם הרעיון של בית המקדש שבלב. המחקר עמד על העובדה כי בית המקדש הנו למעשה אלמנט ייצוגי של יופיו של האל, מעין התגלות בימים שההתגלות להמונים פסה מן הארץ. במקרה מסוים נקרא המזבח יופי, ולדעת חוקרים זהו אחד משמותיו של האל. באגדות הקשורות בבניין בית המקדש נזכרת השתתפות פעילה של חכמים בתהליך העיצוב, שבו מבטאים חכמים אלו עמדה ביקורתית והערכה אסתטית לאופיו של הבית. במקרא לעומת זאת, על אף הפירוט הרב של המרכיבים האסתטיים במשכן או במקדש לא מופיעה הבעת עמדה אסתטית מפורשת. הדימויים האסתטיים בהם משתמשים חז"ל מלמדים על קיומו של תחום דיון אסתטי מפותח ועל המקום החשוב שהקנו לו בתיאולוגיה היהודית. המחקר עמד על העובדה כי לאסתטיקה של בית המקדש נודעה חשיבות לאומית. שכן הבניין בתפארתו סימל את הריבונות היהודית, את סדרי השלטון ואת חיי החברה המתוקנים. חורבנו של הבית מקבל אף הוא משמעות אסתטית מאחר שהוא מתפרש כהפרה של ההרמוניה ביחסי האהבה התקינים שבין העם לבין האל. אחת משיטות הדרש של חכמים הראויה לציון היא זו הקושרת בין מעשה המרכבה, שמשמעותו תיאוסופית, לבין מרכבת שלמה משיר השירים, שמשמעותה אסתטית מובהקת.
דרשתו של ר' עקיבא עוסקת ביופיו של האל. היא באה לקראת סוף שרשרת הדרשות וההנחה היא שעורך המכילתא שמר את השיא המורכב יותר לסוף. תיאור יופיו של האל בא בהקשר של דיאלוג עם הגויים. דיאלוג זה מלמד על שיח אסתטי בין תרבותי ועל כניסה של רעיונות זרים למחשבה היהודית. המחקר הראה כי ר' עקיבא היה המוביל של תהליך ההתמודדות עם רעיונות אלו והוא שגילה ידיעות רבות במחשבת העמים. במסגרת התהליך קידש ר' עקיבא את מגילת שיר השירים מתוך מגמה להדגיש את ערכי האהבה והיופי בתרבות היהודית לעומת התרבויות האחרות. המגילה, שנתנה כשם שנתנה התורה, מכילה את שיעור קומתו של האל, את מראהו ואת מידותיו והיא שספקה לו את ההצדקה לדבר על יופיו של האל. המראה האסתטי של האל הוא גם ההסבר לרעיון אהבת האל עד כדי מסירות הנפש וקידוש השם. ר' עקיבא שמש דוגמא אולטימטיבית לאוהב-אל והדגים הן בפילוסופיה שלו והן במעשיו עד כמה הוא מוכן להקריב למען ערך אהבת האל.
בתפיסת האהבה שבין העם לבין האל, שבתורת ר' עקיבא וחבריו, נמצאו שלושה יסודות חשובים: קרבה פיזית ואינטימית, ראיית האל על ידי ההמון וייחוס ערך אסתטי זה לזה. את האהבה מצד האל מבטא ר' עקיבא באמצעות ערכים אוניברסליים ופרטיקולריים: האדם, באשר הוא, נברא בצלם, ועל כן הוא חביב. ישראל נחשבים כבנים לאל ועל כן מחבבם מיתר האומות. חוקרים מייחסים תפיסה זאת למלחמה ברעיונות נוצרים כמו למשל ישוע, שנברא בצלם ונחשב לבן האלוהים. רעיון הבריאה בצלם הנו מרכזי מאוד במחשבת חז"ל, האדם נתפס כאייקון של האל ולכן האל אוהב את מי שהוא דומה לו. מן הבחינה האסתטית יוצא שמבט אל האדם משמעו מבט אל הדגם האסתטי המייצג את האלוהים. כמו כן רעיון האב והבנים מקפל בתוכו את רעיון הקרבה הגנטית שבין האב לבן והדמיון המתבקש מכך. מקורות חז"ל מצביעים על העובדה כי יופיו של האדם הנו מעין יופיו של האל. כאות של אהבה מיוחדת לעם מעניק לו האל כלי אסתטי שבו נברא העולם, הוא התורה. גם כאן ישנה עמדה אנטי נוצרית ולפיה התורה היא הלוגוס והיא שנתנה רק לעם ישראל. ביטוי אחר של אהבה היא העובדה שהאל מלווה את העם בתהליך נדודיו במדבר, שוכן בתוכו ונראה אליו מפעם לפעם. מגילת שיר השירים, אשר שמשה בסיס לדרשות האלגוריות של חז"ל, ביטאה את יחסי האהבה שבין העם לאל במונחים ארוטיים, על פי המודל של איש ואישה. הקנאה הכרוכה באהבת האישה תורגמה לקנאה שמקנא האל פן יזנה העם אחר אלוהים אחרים. כל תיאורי האהבה בדרשות חז"ל רוויים תיאורים אסתטיים, וכל צד מן האוהבים עושה להעצמת יופיו של משנהו. במקרים רבים כל צד כשלעצמו משמש קישוט למשנהו. המחקר עוסק בסוגיית הקשר שבין יופי ואהבה. בפילוסופיה היוונית נתפס היופי כבסיס לכינון של יחסי אהבה. ביהדות תפיסת יופיו המוחשי של האל תורגמה להתגלות. על פי רוב הייתה זו התגלות של ישות נאה. בתורת האסתטיקה הן הקלאסית והן המודרנית ישנו קשר הדוק בין אסתטיקה לבין רגשות ובכללם רגש ההנאה ורגש האהבה. אחת הדרשות הנועזות מעלה רעיון של תלות בין יופיו של האל לבין עבודת האל של האדם. המחקר העלה השערה כי דרשה זו מבטאת רעיונות של תפיסה אסתטית סובייקטיבית כפי שהן נדונות באסתטיקה המודרנית ולאו דווקא תפיסה מגית של האל.
ההתגלות על הים הייתה לאירוע המכונן של יחסי האהבה בין העם לבין האל. הוא נתפס כאירוע גאולה והצלה. השירה בטאה את רגעי ההתעלות ואת השגב הרב. התגלות זאת, להבדיל מסיני, לא הטילה אימה על העם ועל כן פתח במחולות ובשמחה ולבסוף גם התינוקות, בדרך נס, היו שותפים לאמירת השירה. יחסי אהבה אלו על פי האגדה ראשיתם במצרים, בעת שהאל בעצמו טיפל באותם תינוקות שנגזר דינם למיתה. תינוקות אלו, לכשגדלו, וזכו להתגלות על הים זיהו את האל מכוח ההיכרות המוקדמת. עוצמתה של ההתגלות הנה חסרת תקדים במחשבה היהודית, הן בהיקפה הרב והן בבהירות הרבה בהשוואה לנביאים ובהשוואה למשה בעצמו. ההתגלות הזאת גררה בעקבותיה את אמירת השירה האסתטית. השירה באה גם במשמעות של תפילה, שהינה אקט ליטורגי אסתטי, ואילו תוכן השירה הנו חלוקת שבחים אסתטיים לאל. דרשה אחת באה לרסן את הרעיון הנועז של התגלות שכזאת ובאה להסביר מדוע אין זוכים יותר להתגלות כזו שעל הים או כזו שבסיני, בגרותו של העם נמשלת לנערה המתבגרת שיש להצניע את מכמניה.
המחקר הראה כי במקבילות השונות למובאה מן המכילתא ישנה הרחבה של רעיון יפי האל. גם הפסוקים משה"ש פ"ה מובאים במלואם וגם הלשון מרומזת פחות וישירה יותר. ישנה קביעה ברורה יותר שאלוהים הוא נאה. אחד הפעלים השכיחים ביותר כאשר חולקים שבח לאל הוא לקלס. בירור של המקור היווני של המילה ושל דרכי השימוש בה הן ביוונית והן בעברית מעלה כי המשמעות הראשונית של הנה יופי. על כך עמדו גדולי חוקרי מדעי היהדות וחוקרי העולם הקלאסי. משמעותו התיאוסופית של הקילוס הנה לייחס יופי לדמות האל. אך ספרות המחקר דלה ביותר בכל הנוגע לשאלת יופיו של האל, וגם בבירור סוגיית הקילוס נמנעים חוקרים לבטא את הרעיון מפורשות: אלוהים הוא יפה.
רעיון ההתגלות הברורה ורעיון הקילוס גררו בעקבותיהם את תיאור דמותו האסתטית של האל. על אף הרתיעה מפני רעיונות של הגשמה ושל דמיון לעבודת אלילים, עסקו חכמים במעין פיסול רוחני. תיאורי הדמות של האל הגיעו לפירוט מרבי שכלל רכיבי גוף, צבע, צורה וחומר. המקור העיקרי אשר שימש לתיאורים אלו הנו מגילת שיר השירים פרק ה. שם ישנו תיאור אסתטי מפורט של ה-דוד והוא אשר שמש כאסמכתא המקראית לתיאור הדמות של האל. אחת הדרשות משווה בין התיאור האלגורי של יחסי האל והעם המופיע ביחזקאל טז, לבין שה"ש ה. המחקר בודק השוואה זו ומעלה כי ייחודיותו של התיאור מהשה"ש הנה בכך שהמרכיבים האסתטיים של האל הנם עצמותיים (אימננטיים) ואילו של הרעיה מיחזקאל הנם פרטי לבוש ודקורציה הנספחים לגופה. כמו כן בודק המחקר כל פריט מרכיבי הגוף של דמות האל ואת מידת האסתטיות שהוקנתה לו במקורות חז"ל האחרים. מן המכלול של הרכיבים עולה כי מדובר באופן כללי בדמות בעלת אופי אנושי מבחינת רכיבי הגוף אך טיב החומרים מהם בנויים חומרים אלו איננו אנושי. המדובר בחומרים יוקרתיים ביותר, אשר סמלו במושגי אותה העת את האסתטיקה העילאית. חומרים אלו שמשו לרוב בבניית המקדש. ההיבטים הסותרים לכאורה, בין הממד האנושי לבלתי אנושי מסמלים את המתח הרעיוני שבין הרצון להגשים את האל ולקרבו לאדם לבין הרצון לפשט אותו ולהעמידו במקום שהוא למלה מן המחשבה. מתח זה מאפיין במידה רבה גם את התפיסה האסתטית של האל. אסתטיקה מחייבת מוחשיות ומוגבלות של האובייקט, והודאה בדבר מוחשיותו ומוגבלותו של האל יש בה משום סתירה לגופי תורה.
המחקר הצביע על קשר פנומנלי בין תורת הסוד הקדומה ובין תפיסות מיסטיות לבין דרשות חז"ל בענייני יופיו של האל. אחת התופעות המרשימות ביותר היא שבשתי הסוגות ישנם תיאורים דומים, הנשענים על שיר השירים, אך בספרות הסוד הם מועצמים יותר. בשתיהן משחקת תפקיד מרכזי מאוד דמותו של ר' עקיבא. המחקר סקר את הויכוח הניטש בספרות המחקר בין ענקי מדעי היהדות בדבר מידת הקשר שבין מיסטיקה לבין אגדות חז"ל בענייני דמותו של האל. מחקר זה ניתק את השאלה של הקשר ההיסטורי שבין טקסטים מספרות הסוד לבין אגדות חז"ל מן השאלה של קשר פנומנלי אפשרי. לאור זאת, אימץ המחבר את גישת המצדדים בדבר הקשר לספרות הסוד. מתיאורי החוויות המיסטיות, הן של חכמים מספרות הסוד והתלמוד והן של יורדי המרכבה בתורת הסוד, עולה כי הדמות האלוהית שנשתקפה לנגד עיניהם הייתה אסתטית ומוגדרת בכמויות ובאיכויות אסתטיות. המחקר מראה כי בשני המקורות יוחסו לר' עקיבא תגליות שאף משה לא זכה להם. אחת המתודות, שיש לה קשר עם ספרות הסוד, היא האגדה. מקצוע האגדה נתפס כבעל דרגה גבוהה אף מעל להלכה. פרשנותו האגדית הנועזת של ר' עקיבא גררה בעקבותיה ביקורת קשה וחכמים שִדלוהו להניח מקצוע בעייתי זה ולעסוק בבעיות הלכתיות נוקשות.
בסוף הפרק על ר' עקיבא עוסק המחקר גם בהיבטים ההלכתיים האסתטיים שלו וגם באירועי היום יום. במסגרת היותו מסדר המשנה נדון ההיבט האסתטי של הסדר והשיטה. עלה כי ישנה התאמה בין הרעיון האסתטי הקלאסי של סדר לבין הרעיון של סידור המשנה. ואכן חכמים מאוחרים יותר בוחנים את המשנה מנקודת מבט אסתטית. בשאלת יפי הגוף ועבודת האל עמד ר' עקיבא על הצורך ההלכתי שכוהנים יהיו שלמים בגופם. בשיקוליו ההלכתיים פועל ר' עקיבא לפי שיטת ר' ישמעאל בעניין המצוות הנאות, הן ככלי לעבודת האל והן ככלי לביטוי האהבה, כך למשל בסוגיית יפי האתרוג. הוא יוצא נגד הפסיקה של חכמים קדמונים ומתיר לאישה להתקשט בעת נידתה. ערכי האהבה והיופי במשפחה עולים לדעתו על כל שיקול אחר. מאידך הוא מחמיר יותר בעניין העילה לגירושין וקובע כי די בכך שהאישה לא תמצא חן בעיני הבעל בשל מראה או מעשים מכוערים. לשיטתו אדם נחשב לעשיר אם יש לו אישה נאה במעשים. הדגשת היופי במעשים מעלה שוב את רעיון הקשר שבין אתיקה לאסתטיקה. שאלת האהבה והיופי במשפחה יושמה על ידיו באופן אישי, הוא שמעניק לאשתו תכשיט מיוחד, עיר של זהב, ומעורר בכך את קנאתן של האחרות. אחת האגדות מספרת על בכיו של ר' עקיבא לנוכח יופייה של אישה נוכריה ומלמדת אף היא על רגישותו ליפי האישה. המחקר מראה כי באותה העת חכמים היו בעלי גישה ליברלית יותר ביחס ליפי האישה והתבטאו ביתר חופשיות בעניין זה. גם ביחס ליופיו של עם ישראל באה תפיסתו האסתטית לידי ביטוי, ועולם הדימויים האסתטיים שלו מלמד על דמיון עשיר. המחקר ביקש לחבר מעין ביוגרפיה רוחנית של ר' עקיבא ולהראות כי בעולמו הדתי והחברתי של חכם זה היו מרכיבי האהבה והיופי מרכזיים ביותר ואין תימה כי דווקא הוא שפתח את רעיון יפי האל במחשבת חז"ל.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
