עיבוד לסיפור תלמודי
הזונה המדומה / יעקב מעוז
ר' חיא בר אשי, כך היה שמו של האמורא גדול המימדים, הרוחניים כמובן, איש חסיד, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. רב זה היה עמל עם הציבור ולכן חלק את יומו בין הנהגת הקהילה לבין תלמוד תורה. במאמצים רבים הקפיד להגות בתורה יומם ולילה, לילה ויום. עובדות אלו, ואפשר גם עובדת הגיל המתקדם, התישו קמעה את אונו ואת מרצו בעניינים חשובים באמת. ככל הנראה אף לא עזרה לכך העובדה שגם רעייתו, איילת נעוריו, שדדיה הרוו אותו תמיד בימי בחרותה, זקנה ובלתה ולא היוותה עוד אטרקציה משכנעת ביותר.
חסיד זה, היה נוהג להאריך את תפילתו, לעשותה תחנונים ולא קבע. כאשר היה שופך את שיחו לפני בוראו בכוונה מרובה ובטראנס גדול, היה נע ונד על פני החדר ככדור של פליפר, מן הקצה האחד אל הקצה האחר, ימין ושמאל, מעלה ומטה, אחור ולפנים, מתחיל כלולב ומסיים כערבה הנחבטת בהושענא רבה. בתום תפילת העמידה, כמקובל, היה נופל על פניו ומבקש מאת הקדוש-ברוך-הוא את בקשותיו האישיות. ברגעים אלה, יש שמבקשים על בריאותם, יש שמבקש על פרנסתם ויש שמבקשים כל מיני בקשות תמוהות ומוזרות, כל אחד בהתאם לצורכי השעה והמצוקות זמנו לו החיים. אלא ר' חיא בר אשי נהג לומר בקשה אחת באופן עקבי בתום התפילה ולא זו בלבד, שחזר ושנה ושילש, אלא שאמר אותה בקול רם, כמי שמבקש בקשה נואשת וכמי שמתרה בריבונו של עולם טרם ייפול דבר. מה הייתה בקשתו? "הרחמן יצילני מיצר הרע". חסיד גדול כר' חיא מבקש להינצל יצר הרע?! עובדה זאת יש בה כדי להתמיה את כל מי ששמע או קרא עליו.
רעייתו, שבלתה אתו כבר כמה עשרות של שנים, אף היא שמה לבה לתופעה מוזרה זאת, ואף היא תמהה תמיהה גדולה, הייתכן שקשישהּ (עם מפיק ב-ה) עדיין עסוק במלחמה ביצר הרע?! אמרה לעצמה: הרי הוא פרש ממני כבר לפני שנים רבות, מדוע איפה הוא מבקש להינצל מיצר הרע (שאינו אלא הליבידו או יצר המין בלשון דורנו, דור התהפוכות). שמא אישי הרב הגדול, שאמנם חסיד הוא אך מחשבות זימה עדיין תופסות מקום של כבוד בסדר היום המפרך שלו בין תלמוד תורה ולבין עסקי ציבור. לא נחה דעתה לילה ויום, עד אשר גמרה אומר להעמיד את ההיפותזה הזאת במבחן המציאות.
ביום מן הימים הרבים, שבהם ישב ר' חיא ללמוד תורה, ישב הפעם בחצר ביתו הסמוכה לרחובה של עיר. השעה כמעט שעת בין ערביים, השמש השוקעת לאיטה צבעה את הכול בכתם אופיר רך ושלו, החיים נראו נינוחים יותר מתמיד ותלמוד התורה של ר' חיא הגיע לעוצמות רוחניות גבוהות עוד יותר מן הרגיל. ניסה ר' חיא לרדת לשורש עמקו של הפסוק "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" והגיע לתובנות ולחידושים שלא היו כמותם מאז שנתנה תורה ביד משה בסיני. כל זאת עד שהופיעה לנגד עיניו של ר' חיא גברת נאה, לבושה במיטב המחצלאות, בצבעים עזים ובמחשוף המגלה טפח מבשרה הלבנבן והענוג, והמרמז לכל בר-בי-רב אילו מכמנים צפונים לו אל מתחת למחצלאות אלה. שיערה הסרוק, בגון דארק-בלונד, התבדר ברוח, והשמש הזהובה שנכנסה בין גליו עשתה אותו כים של שיבולים שבין פסח לעצרת. עיניה המכוחלות במסקרה, שרכשה אך לאחרונה במבצע בסופר-פארם, ושפתיה המתוחמות בליינר, שקנתה לה חברתה הטובה בדיוטי-פרי, יצרו גשטאלט קסום, שלא ניתן היה להתעלם ממנו כלל ועיקר. אף לא מיודענו ר' חיא הגדול הגיבור והנורא, לא רק שלא התעלם, אלא שהניח את תלמודו ומדד אותה חזור ומדוד מקצה עקבה, המשך במעלה ירכה, חלציה, עופריה ועד לסיכת הראש שבשערה. אור חדש האיר את יומו של ר' חיא, אור גנוז, אור שבעת הימים. אנחת תדהמה רבה נשתחררה לה מבין שפתיו וואוו.
השלום לה, לגברתי הנאווה? שאל בקול אדיב, אם כי נרעד מהתרגשות. שלום, השיבה הגברת, תוך שהיא מוסיפה: ולאדוני הרב? חכך ר' חיא בדעתו איזו תשובה לתת כך שתשהה את הפנינה הנדירה שזכה לראות בבין ערביים מופלא שכזה. נדמה לי שזאת לא הפעם הראשונה שאנו נפגשים, האם אנחנו מכירים, גברתי? חיוך רחב נסך על פניה של הגברת, וכמין אגב אורחא הפטירה מעבר לכתפה כנגדו: וכי אינך מכיר את חֲרוּתָא, מי לא מכיר את חרותא? אני היא חרותא! ועשתה עצמה כמי שעוד הדרך לפניה והיא פונה ללכת. חרותא? אה כן, כן בודאי, שמעתי עלייך גדולות ונצורות, איך יכולתי שלא להכיר? התוכלי להקדיש לי מעט תשומת לב חרותא יקירתי? את יודעת חרותא ש... אמר כמי שממתיק סוד, שלאחרונה רעייתי שתחיה איננה במיטבה, ואני כדרכם של גוברין יהודאין אינני יכול לקיים מזה זמן רב את מצוות עונתה, או, בינינו, את עונתי שלי, כמעט שאמרתי יבַש לי, אבדה תקוותי, ניגזרתי לי. כנגד דברי כיבושין כאלה, לא יכלה חרותא לעמוד, ולכן אמרה: לך ידידי הטוב, הן בשל מעמדך כרב גדול בישראל והן בשל מסכנותך כבעל חסך חמור אעניק לך מחסדי בתמורה לסכום סמלי בלבד. מיד פשפש ר' חיא בכיסיו ולא מצא אף לא פרוטה שחוקה אחת, שכן רעייתו שתחיה הייתה אמונה על משק הבית ובכלל זה הקופה הקטנה. בכמעט ייאוש שאל ר' חיא את חרותא: האם גברתי מכבדת כרטיסי אשראי? לא ולא קשישי, המקצוע שלי עדיין איננו ממוסד ולכן תאלץ לשלם חמישה סלעים במזומן בלבד, ותהנה מן העובדה שאינני מוסיפה עליהם מע"מ. אולי אתן לך גדי עיזים רך ולבנבן, שאל. שחרותא תסחב עמה גדי?! הגיבה בלגלוג על הצעתו זאת, ובתרגום ללשון דורנו המפותח והמתקדם: תגיד, נפלת על הראש?! יודעת מה, אמר כמוצא פיתרון יצירתי, אפקיד בידייך את כרטיס הפלטינום היוקרתי שלי, שכוחו שווה לפחות כערבות בנקאית חתומה בשני עדים כשרים על גב פפירוס מצרי, עד שאשלם לך מחר בשעה הזאת, ובתוספת טיפ, הולך? הולך! אמרה במין חיוך ערמומי, כאילו הצליחה ללכוד דג שמן ביותר ברשת.
שש ר' חיא עליה כמשוש חתן על כלה, פשט את טליתו, כדי להיפטר מראיית ארבע ציציותיה הטורדניות ובכך יוכל לזנות אחרי עיניו ולבבו כדי לשכוח לשעה מכל מצוות ה'. נפנו והלכו לאן שהלכו לקיים את ה"מצווה", וכדרכו של רב גדול בישראל בצע ר' חיא את המצווה למהדרין מן המהדרין, גלאט, חלק, ללא כל חשש ערלה... או אולי בעצם עם חשש כזה, אך בעניין זה מוטב שלא לפרט יתר על המידה כדי לא להוזיל את הסיפור עוד יותר. רק נאמר שהידור מצווה גדול היה שם, אף גדול מזה של בד"צ העדה החרדית, של נטורי-קרתא, או ליתר דיוק מחריבי-קרתא, שדורנו זכה לאסונו ליהנות מגועלם. שט ר' חיא בעמקה, בים חשקה, ויטבע שמה, כמה וכמה פעמים, כהלכות גוברין יהודאין, בני עליה. נפרדו השניים מתוך הבטחה שמחר כעת הזאת יסדירו את נושא התשלום ועד אז תחזיק חרותא במשאב בעיקרי של אדוננו מורנו ורבנו הרב רבי חיא בר אשי, זכרותו תגן עלינו אמן.
מן הון להון, רבנו המותש שב לביתו ולרעייתו, והאחרונה מבחינה כי פניו לא כתמול שלשום. זיוה של תורה סר ממנו, פניו נפולות והוא סר וזעף כמי שחרב עליו עולמו בשעה אחת קצרה. שאלה אותו רעייתו לשלומו, היכן היה ומה עשה, אך ר' חיא מילא פיו מים ולא מצא מענה לשון. אם יספר לה את קורותיו היום, יחטוף מחבט על הראש. אם לא יספר לה, הרי שהוסיף חטא על פשע ושיקר לה במצח נחושה. כמו אנשים רבים וטובים שאינם מסוגלים לפתור דילמות מעין אלה, בחר ר' חיא בו ברגע לשים קץ לחייו ולהשליך עצמו אל התנור שהסיקה רעייתו. כך לפחות תמרק האש את חטא יצר הרע שארב לו ימים רבים ועתה הפלו במצודתו. רעיית הרב עצרה בעדו, תוך שהיא צורחת עד לב השמיים: ספר לי מה קרה לך היום, מדוע אתה מתנהג כך? רבנו הקדוש נשבר וסיפר לה את כל קורותיו למן תחילתן המתוקה מדבש ועד לסופן המריר מלענה.
חייכה רעייתו חיוך ממזרי, כזה שהזכיר לו את חיוכה של חרותא הזנזונת, ואמרה לו: טיפשון קטן, שכבת אתי, לא עם חרותא ולא עם שרמוטה. גברים דעתם קלה עליהם, הייתי זאת אני שהתחפשה והתקשטה ופיתתה אותך די בקלות, פתי שכמותך! את ר' חיא דידנו אחז בלבול נוראי. מצד אחד הסיפור שלה מקל עליו, שכן לא בצע עבירה של ממש. מצד שני, הרי שנפל בפח טיפשותו, ואם לשפוט לפי הכוונה ולא לפי המעשה הרי שנותר קרח מכאן ומכאן, גם טיפש וגם עבריין. לא נעים, ממש לא נעימה הסיטואציה המבישה שרבנו הקדוש עומד בה בשעה זאת. ואנחנו הקוראים תמהים, האם רעייתו הקלה עליו בכך שגילתה לו שאכן היא זאת שהתחפשה לחרותאה והיא זאת שעוררה את יצריו הכמוסים עד כה, ככמוסת ויאגרה ממריצה. ר' חיא, לא נחה דעתו, ובמילים ספרותיות יותר משלנו אמר לה: אני לא קונה את הסיפור שלך. ובקיצור לא האמין לה, ואפשר שהיה לו על מה להסתמך. שכן לא הכיר את רעייתו כוירטואוזית שכזאת בשעת התשמיש, והרי שם ידע חמדה שלא הייתה כמוה מאז ומתמיד, והרי הוא שרוי עם רעייתו שנים רבות מידי מכדי להכירה כדבעי. לא, לא ייתכן שרעייתו היא חרותא, לא בשום אופן לא. ובכן יקירי, אם אתן לך סימן מובהק תאמין לי שאכן הייתה זאת אני שהטיבה עמך הערב? אמרה כמי שמציעה עסקה שלא ניתן לסרב לה. מכיוון שהיה כל כך משוכנע שאין זאת היא, הסכים מיד רבנו חיא לעסקה, והיא לא נותר לה אלא לשלוף את כרטיס הפלטינום ועליו עדיין טביעת אצבעותיו של הרב. נדהם הרב תדהמה גדולה, אף מזאת של רגעי המפגש הראשונים עם חרותא ואף מזאת של רגעי השיא בין הסדינים ופלט אנחה גדולה ומרה מבין שפתיו וואוו.
רעייתו ואשת חיקו, נכמרו רחמיה עליו, ובאותו הרגע הבינה אף היא ששחקה משחק מסוכן מידי באש, ולא רק באש התנור שהסיקה בעת שובו הביתה. אמרה לו, שמע נא אישי, יקירי ומחמד לבי, הרי בסופו של דבר שתית מים מבורך, לא עם אחרת היית אלא אתי ועל כן הנח למחשבות הרעות, ושכח מכל הסיפור המגוחך הזה. אך דעתו של רבנו לא נחה כלל ועיקר, שכן אותו הטרידה העובדה שהתכוון לקיים עבירה עוד יותר מאשר ביצע עבירה. מעתה הרהורי העבירה נעשו קשים עליו עשרת מונים מן העבירה עצמה, והוא בילה את שארית ימיו תחת עולה הכבד של תחושת החטא הכבדה. עליו אמרו חכמים: "כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר, עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה". ואנו הקוראים, מה לנו להוסיף על סיפור שכזה? הרי זוהי המיתה שבאה במחיר המיטה. הרחמן הוא יצילנו מיצר הרע...
הסיפור המקורי
רַבִּי חִיָּא בַּר אַשִׁי הֲוָה רָגִיל, כָּל עִידָן דַּהֲוָה נָפִיל עַל אַפֵּיהּ, הֲוָה אָמַר, "הָרַחֲמָן יַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע". יוֹמָא חַד שְׁמַעְתִּינְהוּ דְּבִיתְהוּ, אָמְרָה, מִכְּדִי, הָא, כַּמָּה שְׁנֵי דְפָרִישׁ לֵיהּ מִינָאִי, מַאי טַעֲמָא קָאָמַר הָכִי? יוֹמָא חֲדָא הֲוָה קָא גָּרִיס בְּגִינְתֵּיהּ, קַשְׁטָה נַפְשָׁהּ, חָלְפָה וְתַנְיָיה קַמֵּיהּ. אָמַר לָה, מַאן אַתְּ? אָמְרָה, אֲנָא (ליה) חֲרוּתָא, דְּהַדְּרִי מִיּוֹמָא, תָּבְעָהּ. אָמְרָה לֵיהּ, אַיְיתִי נִיהֲלִי לְהַךְ רוּמָנָא דְּרֵישׁ צוּצִיתָא, שָׁוַור, אָזַל, אַתְיֵיהּ נִיהֲלָהּ. כִּי אָתָא לְבֵיתֵיהּ, הֲוָה קָא שַׁגְרָא דְּבִיתְהוּ תַּנּוּרָא, סָלִיק וְקָא יָתִיב בְּגַוֵּיהּ. אָמְרָה לֵיהּ, מַאי הַאי? אָמַר לָהּ, הָכִי וְהָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אָמְרָה לֵיהּ, אֲנָא הֲוָאִי. לָא אַשְׁגַּח בָּהּ, עַד דִּיְהָבָה לֵיהּ סִימָנָא. אָמַר לָהּ, אֲנָא מִיהָא לְאִיסוּרָא אִיכַוְּונִי. כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר, עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה (עין יעקב על קידושין טו).
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
