בתחילת מסע הצלב הראשון (1096) פרעו הצלבנים בקהילות גרמניה, בעת שעברו בה בדרכם לארץ ישראל. כשלשת אלפי יהודים נהרגו בין החדשים אייר -- תמוז של אותה שנה, היא שנת ד'תתנ"ו. 'גזרות תתנ"ו' היוו מאז סמל לצרותיהם של ישראל תחת האומות הנוצריות. פיוטים רבים נכתבו לזכר המאורעות: קינות, סליחות וזולתות. פיוטים אלה נאמרו החל מן המאה הי"ב בתשעה באב ובימי הזכרון לגזרות, אשר חלו בשבועות שבין פסח לעצרת.
בוורמייזא היו עיקר הגזירות בכ"ג באייר ובא' בסיוון. במגנצא היה ההרג בעיקר בג' בסיון ובחג השבועות עצמו. השבת שלפני שבועות יוחדה בקהילות רבות להזכרת נשמות ההרוגים, וצויינה במנהגי אבל ובפיוטים מיוחדים (בעיקר פיוטי 'זולת') שנתחברו לה במיוחד.
בקהילות מערב אירופה נהגו לומר את הזולת של הראב"ן - 'אלהים באזנינו שמענו'. בקהילות מזרח אירופה אמרו את הזולת 'אלהי אקראך במחשב', של ר' שמואל בר יהודה.
לתוך פיוטו של הראב"ן נשתלבו שלש מחרוזות מפיוט אחר של הראב"יה, נכדו של הראב"ן, שכתב גם הוא על גזרות תתנ"ו. שילוב זה עתיק מאוד, שכן כבר בסוף המאה הי"ב הכיר אותו ר' אפרים מבונא. נראה אם כן שקטע הפיוט נשתלב עוד בחיי הראבי"ה עצמו.
פיוטו של ר' שמואל בר יהודה מספר על ועידת הצלבנים בקלרמון בשנת 1095, שבה קרא האפיפיור אורבאן השני לצלבנים לצאת למסע הצלב:
וועדו לקרן אפילה
בכבוד נוצרי להתהללה
והנה אימה חשכה גדולה
לפי פירוש עתיק 'קרן אפילה' = ההר האפל (הר = קרן), והוא לשון סגינהור של השם קלרמון = קלר-מונט = הר בהיר.
בפיוטי תתנ"ו יש לעיתים התייחסויות לפרטים שונים מארועי הגזרות, פרטים אשר אינם ידועים ממקורות אחרים. ביחוד אמורים הדברים לגבי ההתעוללות של הצלבנים בבתי הכנסת ובספרי התורה. וכך נאמר בפיוטו של ר' שמואל בר יהודה:
'משחקת קרועה ושרופה
חשופה ובדם הוצפה
אמרת ה' צרופה'
התורה נקראת 'משחקת', לפי שהקב"ה היה משחק בה לפני בריאת העולם (משלי ח, ל). הפייטן מספר שהיא הייתה טבולה בדם ההרוגים.
הראב"ן פונה אל התורה כדי שתקונן ותתבע את עלבונה לפני הקב"ה:
'ספר התורה התעוללו ביך צרים
וגם שיכלו דורשַייךְ מפנינים יקרים
עלבונֵךְ תיבעי, ועלבון נפש אדירים
אלי כבתולה חגורה שק על בעל נעורים'
ביאור: ביך = בך (מן הארמית). מפנינים יקרים: יקרים מפנינים ומפז. אדירים: תלמידי החכמים. אלי: קונני.
על השימוש שעשו הצלבנים ביריעות התורה מביא הראבי"ה פרטים ייחודיים:
מתן אמון שעשועים, ספרי תורה ידועים
נטויים לאוהל, פרועים עלי מוטות רקועים
סוף עשאום בתי שוקיים למנעלי רגלי מצורעים
על אלה אני בוכיה ועיני כמים נובעים
ביאור: אמון - התורה, על פי משלי ח, ל: 'ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום'. נטויים לאוהל: הצלבנים עשו ביריעות התורה שימוש כיריעות אוהלים. בתי שוקיים וכו': המצורעים היו זקוקים ליריעות עור לחיפוי גדמיהם.
הפייטנים מדגישים בפיוטיהם את ההתעוללות בספרי התורה, אשר בוצעו באותו שבוע שבו התורה ניתנה לעם ישראל. באחת הקינות לתשעה באב ('תחילתה: מי יתן') לזכר גזרת מגנצא כתב ר' קלונימוס בר יהודה במפורש:
בחודש השלישי בשלישי נוסף לדאבון ומארה
החודש אשר נהפך ליגון וצרה
ביום מתן דת שיברתי להתאשרה
וביום נתינתה כמו כן אז חזרה
5 עלתה לה למרום למקום מדורה
עם תיקה ונרתיקה והדורשה והחוקרה.
ביאור: 1 בשלישי: בג' בסיון. 3 ביום מתן דת: בחג השבועות, אשר בו הייתה הגזרה השנייה במגנצא. שיברתי להתאשרה: קיויתי להתחזק (או: לשמוח). 5 למקום מדורה: למשכנה במדור העליון. 6 והדורשה והחוקרה: תלמידי החכמים, שהם דורשים וחוקרים בתורה.
הכינוי 'שבת שחורה' נתייחד לשבת זו בדורות מאוחרים יותר, והוא כלול בספרי מנהגים מן המאות הט"ז והי"ז.
אברהם פרנקל
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות