מנהגי ארץ ישראל ובבל הקדומים כללו תרגום לארמית של קריאות התורה וההפטרות. לעיתים הוסיפו מתרגמי ארץ ישראל הרחבות ארמיות המסבירות את הטקסט המקראי, והכוללות דברי אגדה. במקרים מיוחדים הוסיפו המתרגמים גם דברי פיוט בין דבריהם. מקרים כאלה הם קריאות התורה בשבועות ובשביעי של פסח, שזכו להרחבות מיוחדות של המתרגמים. בשבועות קראו ותרגמו כל דיבר בנפרד. לפי התרגומים ברור שקראו במה שאנו מכנים 'הטעם העליון', כלומר שמחלקים את פסוקי הדברות לעשרה פסוקים לפי הדברות. אין צריך לומר שכל פיוטי המתרגמים נכתבו גם הם בארמית.
מנהג ארץ ישראל זה, של הרחבת תרגומי הקריאה בשביעי של פסח ובשבועות, נתגלגל ונתקבע גם בחלק מארצות אירופה. נראה שבדרך כלל לא תרגמו לארמית באירופה כלל, על כל פנים אין כל עדות אירופאית לתרגום קריאות התורה הרגילות. למרות זאת, התרגומים לשביעי של פסח ולשבועות (הן התרגום הארץ ישראלי והן חלק מהפיוטים שנלוו אליו) נשתמרו באיטליה ובארצות המושפעות ממנה -- בעיקר באשכנז ובצרפת. גם כמה תרגומים של הפטרות לפסח ולשבועות (יום ב') נשתיירו באירופה.
חכמי צרפת הקדומים פירשו חריג זה כך:
'וקטן מתרגם (בשביעי של פסח) כל פסוק ופסוק מן 'ויהי בשלח'... שהיום עברו
ישראל את הים. ומתרגם הפרשה לפרסם הנס. וכיון שנהגו לתרגם בתורה נהגו
לתרגם גם בנביא. וכן בעצרת (=בשבועות), ולא בשאר מועדים' (מחזור ויטרי,
עמ' 304).
וכן כתבו גם בתוספות:
והא שאנו מתרגמין הפטרות של פסח ועצרת טפי (=יותר) משאר ימים טובים
לפי שהן מדברות בנס היום, כדי לפרסם הנס, וכן במתן תורה כדי לפרסם הנס'.
(מגילה כד, ע"א, ד"ה 'ואם').
בכתבי היד של איטליה נקראים פיוטי התרגום של שבועות בשם 'אלפבטין'. בכמה מהם הם נקראים 'אלפבטין דרבינו משלם'. אפשר לשער שלרבנו משלם בר קלונימוס (רבנא משלם הגדול, סוף המאה העשירית) הייתה איזו תרומה לעריכת הפיוטים ולשילובם בסדר תרגום הקריאה.
כמה מפייטני אירופה חיברו אף הם פיוטים המלוים את התרגומים, כולם פיוטים בארמית. יש מהם המשמשים כפתיחה לתרגום (פיוטים אלה יועדו להיאמר אחרי קריאת הפסוק הראשון ולפני תרגומו), ויש המלוים את תרגום אחד הפסוקים (או הדברות) שבתוך הקריאה. הרבו בעשייה בתחום זה ר' מאיר בר יצחק ש"ץ וכמה מפייטני צרפת.
מכל המנהג המורכב שתיארנו כאן נותר היום במנהג אשכנז רק פיוט ה'אקדמות', שמראשיתו היווה פתיחה לתרגום הקריאה של יום א' של שבועות.
תרגום הפסוקים ופיוטי התרגום הקדומים מקורם בארץ ישראל הקדומה, והם מהווים מקור ידע חשוב מבחינת הלשון הארמית האצורה בהם ומתחינת תכנם. הם מביאים מסורות מדרשיות רבות שלעיתים אינן ידועות ממקורות אחרים.
נביא כאן שתי דוגמאות לעניין המסורות האצורות בטקסטים ארמיים אלה:
א. בתרגום הדיבר 'זכור את יום השבת' נאמר:
'חמידתיה מכל יומיא וחביבתיה ואריגתיה':[1]
פירוש: חמדתיו (את יום השבת) מכל הימים וחיבבתיו ואויתיו.
שורה זו מאירה את הנאמר בברכת 'אתה קידשת' לליל שבת (לפי נוסח צרפת, ואצלנו בתפילות אחרות):
'חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית'.
כבר תמהו חכמי אשכנז צרפת היכן נאמר שהקב"ה קרא לשבת 'חמדת ימים'. להלן מובא הדיון המובא במחזור ויטרי (עמ' 82) בעניין זה:
'חמדת ימים אותו קראת: שנאמר 'ויכל אלהים', ומתרגם בירושלים 'וחמיד'.
או משום שאין 'ויכל' אלא לשון חימוד, וכן הוא אומר 'נכספה וגם כלתה נפשי'.
ויש אומרים: לא נקראת (השבת) 'חמדת ימים' בשום מקום, אלא מילתא בעלמא
קאמרי, שנחמד הוא לישראל מכל הימים, שאותו קריאת 'קודש', שנאמר
'ויקדש אותו', והוא זכר למעשה בראשית... לכך קידש יום שביעי לעשותו
חמדה לישראל מכל הימים...
והרב ר' מאיר שליח ציבור ההגון היה מתקן הדבר כן:
'ובשביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימים, -- אותו קראת זכר למעשה בראשית''.
לעשותו חמדה וסגולה לַיָּמִים קדשתו ורצית בו, וזכר למעשה בראשית קראתו' וכו'.
ניתן לראות עד כמה נתחבטו חכמי אשכנז הקדומים כיצד להסביר את הנאמר בתפילה 'חמדת ימים אותו קראת', עד שר' מאיר נאלץ לפסק את התפילה בדרך משונה. המסורת שהקב"ה חמד את השבת מכל הימים היא עתיקה, כפי שראינו בתרגום הדיבר הרביעי. אפשר שנוסח התפילה מבוסס על המסורת המדרשית המובאת בתרגום, או גם להיפך. על כל פנים יש לנו כאן מקבילה מעניינת למסורת מיוחדת זו.
ב. לאחר סיום תרגומי הדברות בא באחד מכתבי היד האשכנזיים פיוט המסכם את עשרת הדברות, המתחיל במילים 'אלין פקודין'.[2] אף על פי שהפיוט נדיר מאוד בהשוואה לשאר פיוטי התרגום, הוא נראה די קדום. על כל פנים נראה שהוא שומר על מסורות עתיקות. לקראת סוף הפיוט נאמר בו:
אתיהב לן עשר עיזקן דהבונין
תלין בהון שית מאון ותליסר מרגנין
תרגום: ניתנו לנו עשר טבעות זהב
תלויות בהן שש מאות ושלש עשרה מרגליות
לפי זה עשר טבעות הזהב הן מטפורות לעשרת הדברות. מטפורה זו, שאינה מופיעה במדרשים הידועים, ידועה רק מפיוט אחד של הקלירי, היא הקרובה לשבועות 'אפסי חוג' (בפיוט 'ארק הכניפה זמר'):[3]
בידיה התאיר נואי צמידים
להתנאות ל'כולו מחמדים'
ובאצבעותיה כילול טבעות נאגדים
עשרת דברים נחמדים
ביאור: הקב"ה ייפה (נואי = נוי) בידי רעייתו צמידים (הם שני הלוחות), כדי שהיא תתנאה עליו עצמו(='כולו מחמדים'). ושם לה עשר טבעות, הן עשרת הדברות.
הנה אנו רואים מקור מקביל לדברי הקלירי, המצייר את עשרת הדברות כעשר טבעות. אפשר שפיוט התרגום לקח מן הקלירי, ואפשר להיפך. בכל אופן נראה שיש לנו כאן מסורת ארץ ישראלית עתיקה המתבטאת בשני המקורות במקביל.
אברהם פרנקל
[1] מחזור לשבועות, מה' י' פרנקל, עמ' 466.
[2] שם, עמ' 561.
[3] ש' אליצור, ר' אלעזר בירבי קליר: קדושתאות יום מתן תורה, עמ' 161.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות