תקציר דרשה העוסקת ברעיון הגבורה.
תקציר דרשה לפרשת קורח בעניין הגבורה/ יעקב מעוז
קהילת הראל, שבת קורח, תש"ע
במחזור לימים הנוראים של קהילות המזרח נמצא פיוט ידוע החוזר על עצמו פעמים רבות ובדרך כלל החזן התורן קורא אותו בגעייה שוברת לב. הפיוט פותח בכך "אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ. בָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂיהֶם: גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ. דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת: הָיוּ לָנוּ לְחוֹמָה. וּלְמַחְסֶה בְּיוֹם זַעַם... טֶרֶם קְרָאוּךָ עֲנִיתָם. יוֹדְעִים לַעֲתֹר וּלְרַצּוֹת...". הפייטן מתלונן על כך שלאותם הגיבורים היה הכוח לעמוד בפרץ, לעמוד בפני המגפה, והם בגופם שמשו כחומה בצורה סביב עם ישראל. הכוח הזה מתואר ביכולתם לעתור לאל ולרצותו. אך למרבה הצער גיבורים אלה אינם וזאת סיבה טובה לפייטן לקונן "סָעוּ הֵמָּה לִמְנוּחוֹת. עָזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת". מי היו הגיבורים הללו ומפני מי הגנו על עם ישראל? על שאלה זאת ננסה להשיב בהמשך.
המושג "גבורה" במחשבת היהדות, כמו במחשבת העמים, הנו מושג נאצל, בעל ערך גבוה מאוד. המשנה במסכת אבות מציגה לפנינו שני מודלים של גבורה: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז), טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (אבות פד", מ"א). המודל הראשון נקרא בלשון המקרא "לוכד-עיר". לדוגמה, יהושע כובש את יריחו, וכיבוש זה נקרא "לכידה" ומכאן אנו מבינים שמדבר בגבורה צבאית, שהבסיס לה הוא כוח פיזי. בהפעלתה של גבורה מעין זאת, חשובה ככל שתהיה, ישנו צד מנצח וצד מפסיד. הגיבור נבנה על חורבנו של האחר. גבורה אחרת שמציגה לנו המשנה היא כיבוש היצר. במקרה זה האויב איננו חיצוני לי, אלא הוא אני בעצמי, יצריי, דחפיי, השאיפה לכבוד, לממון ולמין. מלחמה זאת עם עצמי או נגד עצמי נתפסת כקשה יותר מזו שעם האויב החיצוני, אך לה יש מאפיין ייחודי ביותר. אם אני מנצח בה, דהיינו כבשתי את יצרי, אזי שני הצדדים מנצחים, ואם אני מפסיד בה שני הצדדים מפסידים: גם האני העליון שבי וגם הצד החומרני שבי. שכן מי שאיננו מסוגל לווסת את סיפוק יצריו נדון לכליה נפשית וגופנית כאחד.
פרשת קורח מציגה בפנינו מודל שלישי של גבורה. אותה גבורה שעליה מקונן הפייטן ביום הכיפורים, שהלכה מאיתנו ואיננה עוד. גבורה זאת באה לידי ביטוי במאבק עם האלוהים עצמו והיא נחשבת לנאצלת, לא פחות משתי קודמותיה, אלא שהדעת לא נתנה עליה כל צרכה. לאחר סיומה של הדרמה במות קורח ומאתיים וחמישים בני עדתו, מתעוררת תגובה מצד העם המאשים את משה ואהרון "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'". טענה זאת לא הייתה לרצונו של האל ולכן הוא פותח במסע הרג נוסף בעם, והתוצאה היא ארבעה עשר אלף ושבע מאות הרוגים. משה, שמבין כנראה שכל הפרוגרמה האלוהית, יציאת מצריים והתנחלות בארץ ישראל, עומדת להיהרס על ידי האל בעצמו, נוקט בפעולה שאותה מכנה הפייטן שלנו "גבורה". הוא ואהרון עושים פעולה מאגית כלשהי, ובעיקר משמשים כחיץ בין האל לבין העם "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". באותו המקום שבחרו לעמוד, שם נעצר מסע ההרג. ניתן לומר שהם בגופם הגנו על עם ישראל מפני אלוהי ישראל. כאן מקבל המושג "קידוש השם" משמעות חדשה לגמרי, קידוש השם משמעו עימות עם השם. לכאורה המאמין התמים אמור למלא ללא סייג את מצוות בוראו, "נעשה ונשמע", והנה כאן המאמין מתעמת עם האל, ולמרבה הפלא אין האל כועס, אדרבה הוא מתייחס בהבנה ולעיתים גם מציית לגבור הלאומי. גבורה זאת מוכרת אצל משה גם בהזדמנויות אחרות. לאחר מעשה העגל מאיים משה על האל: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). משה ממשיך במובן זה מסורת שכבר נקבעה על ידי אברהם בויכוח שלו עם האל טרם חורבן סדום: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה). הפלא ופלא, האל איננו כועס על הדרשה החינוכית שמעניק לו אברהם.
במה יכולה להיות רלוונטית גבורה מעין זאת לימינו אנו? וכי חסרים לנו ווכחנים עם האל? הרי זה הפך להיות ספורט לאומי בישראל בעידן שלנו. המסר היוצא מכאן מכוון למי שמחזיקים מעצמם כמביאי דבר האל, ומכוון למי שמקבלים את דבריהם כאילו האלוהים מדבר מגרונם, ללא שיקול דעת, ללא ביקורת וללא כל סייג. היוצא מן הפיוט הנפלא לימים הנוראים ולמודל של משה ואברהם שהאמונה במיטבה היא עימות מתמיד, דווקא עם מושא האמונה. יגעת והתעמתת תאמין!
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
