דרשה ייחודית מבוארת ומקורותיה מן המקרא ומספרות חז"ל
דרשת רבי תנחומא על החיים / יעקב מעוז
שאול שאילה זו לעילא [למעלה], מרבי תנחום דמן נוי:
מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא?
[האם מותר לכבות את הנר מפני החולה בשבת]
פתח ואמר: אנת [אתה] שלמה, אן [איה] חכמתך, אן סוכלתנותך?!
לא דייך, שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה.
דוד אביך אמר: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ (תהילים קט"ו, י"ז),
ואת אמרת: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ (קהלת ד, ב),
וחזרת ואמרת: כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת (שם ט, ד).
לא קשיא [אין קושי]!
הא דקאמר [זה שאמר] דוד, לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ,
הכי קאמר [כך אמר]: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות,
שכיון שמת, בטל מן התורה ומן המצות,
ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו.
והיינו [וזהו] דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [מהו שכתוב]: בַּמֵּתִים חָפְשִׁי? (תהילים פ"ח, ו)
כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.
ודקאמר שלמה: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ,
שכשחטאו ישראל במדבר, עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא,
ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה,
וכשאמר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ (שמות לב, ז-יד), מיד נענה!
ולא יפה אמר שלמה, וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים [כדוגמת משה] שֶׁכְּבָר מֵתוּ?!
דבר אחר:
מנהגו של עולם, שר בשר ודם גוזר גזרה,
ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה.
ואם תמצי לומר [תסבור ש] מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה, במותו אין מקיימין אותה,
ואילו משה רבינו, גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים.
ולא יפה אמר, שלמה ושבח אני את המתים וגו'?!
דבר אחר:
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי וגו'
כדרב יהודה אמר רב [כמו שאמר רב יהודה בשמו של רב], דאמר רב יהודה אמר רב:
מאי דכתיב [מהו שכתוב]: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ? (תהילים פו, יז)
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון.
אמר לו: מחול לך.
אמר לו: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בחיי.
אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע.
כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים,
דבקו שערים זה בזה.
אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה.
פתח ואמר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד (תהילים כד, ז).
רהטו בתריה למיבלעיה.
אמרו: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? (שם שם, י)
אמר להו: ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר! (שם שם, ח)
חזר ואמר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד,
מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה (שם שם, י), ולא נענה.
כיון שאמר: ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ, (דברי הימים-ב ו, מב) מיד נענה.
באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה,
וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עוןן.
ולא יפה אמר שלמה: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים [כדוגמת דוד] שֶׁכְּבָר מֵתוּ?!
והיינו דכתיב:
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ,
וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב
עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (מלכים-א ח, סו).
וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם, שמצאו נשותיהן בטהרה.
שְׂמֵחִים, שנהנו מזיו השכינה.
וְטוֹבֵי לֵב, שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר.
עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ.., שמחל לו על אותו עוון.
וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דאחיל להו עוון דיום הכפורים [שמחל להם על עוון יום הכיפורים].
ודקאמר שלמה, כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת,
כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב:
מאי דכתיב: הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי?
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי!
אמר לו: גזרה היא מלפני, שאין מודיעין קצו של בשר ודם.
וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא?
גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם!
ואֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי?
אמר לו: בשבת תמות!
אמות באחד בשבת?!
אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.
אמות בערב שבת?!
אמר לו: כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף (תהילים פד, יא),
טוב לי יום אחד, שאתה יושב ועוסק בתורה,
מאלף עולות, שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא
[כל יום השבת היה יושב ולמד כל היום]
ההוא יומא, דבעי למינח נפשיה, קם מלאך המות קמיה, ולא יכיל ליה,
[באותו היום, שהיה אמור למות, בא מלאך המוות לפניו, ולא היה יכול לו]
דלא הוה פסק פומיה מגירסא.
[שלא היה פיו פוסק מלימוד התורה]
אמר: מאי אעביד ליה?
[אמר לעצמו: מה אעשה לו]
הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה.
[היה לדוד בוסתן על יד ביתו]
אתא מלאך המות, סליק ובחיש באילני
[בא מלאך המוות, עלה ובחש בראשי האילנות].
נפק למיחזי, הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק, ונח נפשיה
[יצא דוד לראות, עלה במדרגה, נפלה המדרגה מתחתיו, נשתק מן הלימוד, ומת].
שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה
[שלח שלמה שתי שאלות לחכמים בבית המדרש: אבא, ה"אריה", מת וגופתו מוטלת בשמש],
וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה?
שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים,
ואביך, הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו
[משמע, קודם טפל בכלבים החיים ואח"כ באריה המת, וגם אז עשה אותי לכלי].
ולא יפה אמר שלמה, כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת?!
ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון
[ולעניין השאלה שנשאלה בתחילה],
נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר,
מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקדוש ברוך הוא.
- - -
הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, וְאִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן, פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, חַיָּב. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם (משנה שבת פ"ב, מ"ה).
רמב"ם, על המשנה: רוח רעה, קוראין לכל מיני החולין הנקרא בערבי מלקוני"א, כי יש מין מן החולי הנזכר, שיברח החולי ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור, או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע ותנוח נפשו בחשך ובהתבודדות בעת השתוממות, והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות. ושעור זאת המשנה כך מפני נכרים, מפני לסטים, מפני רוח רעה פטור, ואם בשביל החולה שיישן מותר ומפני זה אמר פטור במקום מותר, לפי שהדין בסוף המשנה חייב ולא יתכן שיצא מדין מותר לדין חייב וזה הוא חולה שיש בו סכנה ובתנאי שאי אפשר להוציאו למקום אחר או להסתיר האור ממנו:
רש"י על התלמוד: פתח ואמר - כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה, והוא דומה לשאלה ודרש.
הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ (תהילים קט"ו, ט"ז, י"ח).
וְשַׁבְתִּי אֲנִי, וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים, אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ, מִן הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם, אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה, אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ד, א-ג).
הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא. זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים. כִּי מִי אֲשֶׁר יְבֻחַר \{יְחֻבַּר\} אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת. כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ט, ב-ו).
כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ. נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל. בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ. שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת. עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ סֶּלָה. הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא. עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי קְרָאתִיךָ ה' בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי. הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה. הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן. הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה. וַאֲנִי אֵלֶיךָ ה' שִׁוַּעְתִּי וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ (תהילים פ"ח, ד-י"ד).
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (שמות לב, ז-י"ד).
אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם. וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ. עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה ה' עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי (תהילים פו, יד-יז).
וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם, אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ, וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ. וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד, וַתֹּאמֶר: הָרָה אָנֹכִי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב: שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי, וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה: שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם, וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ, וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת. וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד, וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ, וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב, וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה. וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר: הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו, וְנִכָּה וָמֵת. וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם. וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי... וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ. וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה' (שמואל-ב יא, ב-יז).
לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ. מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ. זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה (תהילים כד, א-סוף).
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכּוֹן בַּעֲרָפֶל. וַאֲנִי בָּנִיתִי בֵית זְבֻל לָךְ וּמָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִיד אָבִי וּבְיָדָיו מִלֵּא לֵאמֹר: מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִיד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... עַתָּה אֱלֹהַי יִהְיוּ נָא עֵינֶיךָ פְּתֻחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְעַתָּה קוּמָה ה' אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ כֹּהֲנֶיךָ יְדֹוָד אֱלֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב. ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ (דברי הימים-ב ו, א-הסוף).
וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים... וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה', הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בַּיּוֹם הַהוּא, קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה'... וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, קָהָל גָּדוֹל, מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם, וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (מלכים-א ח, סג-סו).
רש"י: שבעת ימים - של חינוך. ושבעת ימים - חג הסוכות, נמצא שאכלו ושתו ביום הכיפורים (מועד קטן ט א).
ויעש שלמה בעת ההיא את החג, וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים [לפני ה' אלהינו], שבעת ימים ושבעת ימים, ארבעה עשר יום... אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה?! יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא (מועד קטן ט, ע"א).
רש"י: לא עשו ישראל יום כפורים - לפי ששבעה ימים שלפני סוכות כל יום עשו שמחה ומשתה, דכתיב: ויעש שלמה בעת ההיא את החג שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום.
הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי, וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ, אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב סֶלָה (תהלים לט, ה-ו).
מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת. נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי... אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה... מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ. כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע. כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים (תהילים פד, ב-יב).
ראה גם
http://www.biu.ac.il/jh/parasha/shavuot/sas.html
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות
