בקהילות שונות באירופה נהגו בימי הביניים לשלב ביום כיפור בחזרת הש"ץ של שחרית (או בתפילות אחרות) פיוט קללה לגויים. פיוטים אלה נקראים 'שמתא'. לעיתים שלבו ואמרו בסמוך גם פיוט ברכה לקהל, מן הסתם כדי לאזן ולהדגיש את הניגוד בן ישראל לאומות העולם.
פיוטי ה'שמתא' מעטים באופן יחסי. הם צונזרו מספרי התפילה במוקדם או במאוחר, והוצאו מסדר התפילה של הקהילות באיטליה, אשכנז וצרפת. אף על פי כן נותרו כמה מהם בכתבי היד.
על אחד הפיוטים האלה, המתחיל 'תתנם לחרפה', מביא המהרש"ל (שו"ת רש"ל סימן כט) מסורת שהוא נתחבר על ידי רש"י. ואילו דבריו:
"ורבינו שלמה הנקרא רש"י... ובימיו נגזרה גזרת כל"ו (= שנת נ"ו) שנת תתנ"ו לפרט, עליו יסד 'תנות צרות לא נוכל'' וקללם בשמתא המתחלת 'תתנם לחרפה ולקללה' ולא שכח אחד מהם."
הפיוט תתנם לחרפה יכול להחשב כקללה נועזת ביותר. כל שורה מ- 42 שורותיו מכילה רשימת קללות. לכל אות מאותיות הא"ב מוקדשות שתי שורות. שפתו היא בעיקרה לשון המקרא. נביא כמה שורות:
תתנם לחרפה לקללה ולשמה
תתיך עליהם אף שצף קצף וחימה
תשלח בם מלאכי מאירה ומגערת ומהומה
...
תריק אחריהם חרב לא תחיה כל נשמה
תעיר עליהם קנאת חמת גבר חרפה בושה וכלימה
תעקר שרשם ותמית גזעם שורש וענף ורמי הקומה
...
תגירם על ידי חרב שכול ואלמון מבוכה ומבושה ומשמה
תבאתה זאת לאדום ולישמעאל ולכל צבא רומה
...
הפיוט 'תתנם לחרפה' נדפס לראשונה רק לפני כשבעים שנה. הדפיס אותו א"ח פריימן בשנת תש"א (תרביץ י"ב, עמ' 70), היינו ממש בשנות מלחמת העולם השנייה. הוא רשם עליו את ההערה הבאה:
"ההעתק (כלומר העתקת הפיוט מכתב היד) נעשה בפקודת אאמו"ר יעקב פריימן זצ"ל ... אולם לא אסתייעא מילתא להדפיסו... ומקום הניח לי להתגדר בפרסום דבר בעתו בשעה טרופה זו...".[1]
האם חיבר רש"י את הפיוט 'תתנם לחרפה'?
בניגוד לעדות שהובאה לעיל, רש"י לא חיבר את הפיוט 'תנות צרות לא נוכל'' (המוזכר לעיל), הנאמר בזמנינו לאחר סדר העבודה, במוסף של יום כיפור. פיוט זה קדום לזמנו של רש"י, ונמצא כבר בסדור רב סעדיה גאון (עמ' שמ). מתקבל על הדעת שהוא פיוט ארץ ישראלי קדום.
פיוטיו המעטים של רש"י (כולם סליחות) כתובים בלשון פייטנית שאינה זהה ללשון הפיוט 'תתנם לחרפה'. בפיוטיו של רש"י לא נוכל למצוא קריאות לנקמה בריכוז כזה. גם הפיוטים שנכתבו בעקבות גזרות תתנ"ו אינם כוללים רשימות של קללות. במבט כללי נראה שהפיוט 'תתנם לחרפה' אינו של רש"י, אך נוכל ללמוד מן העדות של המהרש"ל שהפיוט נחשב בימי הביניים לפיוט קדום. ניתן גם לומר שפייטן מיומן כתב את הפיוט שלפנינו.
נקודת המפתח לבירור זמנו ומקומו של מחבר הפיוט טמונה, כנראה, בשורה שהובאה לעיל: 'תבאתה זאת לאדום ולישמעאל ולכל צבא רומה'. לא זו בלבד שהפייטן כלל גם את ישמעאל כמושא קללותיו (מה שאינו קשור כלל לגזרות תתנ"ו, שנעשו על ידי נוצרים בלבד), אלא שהוא מבדיל בין 'אדום' ל''צבא רומה'. שומה עלינו, אם כן, לפרש מהי מלכות אדום ומהו 'צבא רומה'.
מן המפורסמות הוא ש'מלכות אדום' בפיוטי ימי הביניים היא מלכות נוצרית, בין אם הכוונה למלכות ביזנטיון במזרח, ובין אם הכוונה לממלכות הנוצריות הקתוליות במרכז אירופה ובמערבה. 'צבא רומה' הוא צבאה של רומי, בין אם הכוונה לצבא רומא במובן המצומצם, ובין אם הכוונה לצבא 'הקיסרות הרומית הקדושה', היינו למלכות הנוצרית של מרכז אירופה. המדובר בתקופה שבין השנים 800--1200, אותה תקופה שבה נכתב קרוב לודאי גם הפיוט שלפנינו.
הזכרת שתי ממלכות נוצריות זו על יד זו מוסברת היטב אם אנו מניחים שהפייטן היה בן איטליה, אשר הייתה מחולקת תקופה ארוכה בין הממלכה הביזנטית, מלכות אדום, אשר שלטה על דרומה של איטליה, ובין הממלכה הרומית אשר שלטה על צפון איטליה. יתר על כן, הזכרת ישמעאל גם היא מוסברת כך היטב, כי איטליה סבלה מפשיטות ומפרעות רבות מידי שליטי צפון אפריקה, שבעקבותיהן נפגעו פעמים רבות קהילות היהודים בדרומה של המדינה.
הזכרת ישמעאל על ידי פייטן איטלקי מוכרת גם מן הפזמון הידוע 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים'. הפייטן הוא ר' שפטיה, אשר חי בדרומה של איטליה במאה הט'. לקראת סוף הפיוט מבקש הפייטן:
'כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון מושיעים'
חותנו של עשו הוא ישמעאל (ברא' כח, ט), והפייטן האיטלקי מצרף גם כאן את אדום וישמעאל יחדיו. הזכרת מלכות ישמעאל נדירה בפיוטי אשכנז וצרפת.
ההבדלה בין שתי הממלכות הנוצריות, מלכות אדום ומלכות רומא, מופיעה גם בדבריו של פייטן איטלקי נוסף, ר' קלונימוס הזקן (איש לוקא, בן המאה העשירית), שלו מיוחסים הרהיטים על הפסוק 'מי לא ייראך'.[2] בפיוט המתחיל 'הגויים אמים' נוכל למצוא:
'הגוים אמים זמזומים קדר ואדומים...
הגוים גומר ומגוג אשכנז ורומים...'
גם פיוט זה יכול להיחשב כ'שמתא', וגם הוא צונזר בכתבי יד רבים. הפיוט 'תתנם לחרפה' קרוב במבנהו ובאוירתו לפיוט 'הגוים אמים', ויש קהילות שאמרו את שני הפיוטים זה אחר זה.
נראה, אם כן, שפייטן איטלקי כתב את 'תתנם לחרפה', ושהמנהג לקלל את הגויים בפיוטי 'שמתא' ביום כיפור רווח באיטליה כבר במאה התשיעית או העשירית.
[1] א"ח פריימן נהרג שבע שנים מאוחר יותר בשיירת האוניברסיטה בדרך להר הצופים.
[2] הרהיטים נדפסים במחזורים ליום כיפור לאחר הקדושה של תפילת שחרית (עיין מחזור ליום כיפור, מהד' גולדשמידט, עמ' 182 ואילך).
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות