'כארבעת יום שת גבול שיחה / לבל לערב שמחה בשמחה'
רק ארבעה ימים מבדילים בין יום כיפור לסוכות, וסמיכות זו הביאה את בעלי המדרש והפיוט לקשור או להצביע על הניגוד שבין שני המועדים השונים.
המדרש (ויקרא רבא, וכן בפסיקתא) מביא שני משלים:
א. "משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ואין אנו יודעים מי ניצח (בדין). אלא מי שנוטל ביין (= ענף של תומר, [מילה יוונית]) בידו, אנו יודעים שהוא ניצח'. כך ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים בדין לפני הקב"ה... ואין אנו יודעים מי ניצח, אלא במה שישראל יוצאים לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידם אנו יודעים שישראל ניצחו (בדין)". לפי משל זה מצוות הלולב בסוכות היא סימן של שמחה על הסליחה והכפרה של יום הכיפורים.
ב. "משל למדינה (=עיר) שחייבת לייפס (=מס [שוב, מילה יוונית]) למלך, והלך המלך לגבותה. בתוך י' מילין (כלומר כשהמלך התקרב לעיר כדי עשרה מיל) יצאו גדולי המדינה וקלסוהו (פיארו ושיבחו אותו), התיר להם שליש מדמוסיא שלהם (מחל להם על שליש מן החוב). בתוך ה' מילין יצאו בינוני המדינה (שחשיבותם פחותה) וקלסוהו, התיר להם עוד שליש. כיון שנכנס למדינה - יצאו כל בני המדינה אנשים נשים וטף וקלסוהו, והתיר להם את הכל... כך בערב ר"ה גדולי הדור מתענים, והקב"ה מתיר להם שליש מעוונותיהם. ומר"ה ועד יום הכיפורים היחידים מתענים, והקב"ה מתיר להם שליש (נוסף) מעוונותיהם. ובים הכיפורים כולם מתעני, אנשים נשים וטף, והקב"ה אומר לישראל מה שהלך הלך, מכאן ואילך נתחיל חשבון חדש.
לפי דעה זו גמר המחילה הוא ביום כיפור. אך לפי דעה אחרת, שם:
"מיום כיפורים עד החג כל ישראל עסוקים במצוות, זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו, וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדים לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידם ומקלסין... והקב"ה אומר מה שהלך הלך, מכאן ואילך נתחיל בחשבון חדש" - ולפי זה גמר הסליחה והתחלת חשבון העוונות הוא מיום ראשון של סוכות.
רעיון זה מובא בקיצור בפיוט ליום כיפור ('אף אורח משפטיך', לקט פיוטי סליחות, רסא):
"קיחת שיחים ארבעה יונעמו למוכיחים / משל עולי גרדון ויוצאין שמחים."
פירוש: לקיחת ארבעת המינים ינעמו לישראל, כמו נידונים בגרדון שיוצאים זכאים ושמחים.
לעומת המדרש והפיוט שהובא לעיל, המדגישים את ההמשכיות שבין יום הכיפורים לבין יום ראשון של סוכות, ר' אלעזר הקלירי, מדגיש את ההפרדה שביניהם. וכך הוא כותב ב'קרובה' ליום א' של סוכות:
"הן מבעשור חקקי לחיים / והודיעני אורח חיים...
טרחי נשא ושת לי סליחה / יצתה בת קול 'לך אכול בשמחה'
כארבעת יום שת לי גבול שיחה / לבל לערב שמחה בשמחה"
פירוש: הנה בעשור לחודש, ביום הכיפורים חתם אותי לחיים, והודיע לי את דרך החיים. עווני נשא, ונתן לי סליחה, ובסוף יום הכיפורים יצאה בת קול ואמרה (לפי המדרש): 'לך אכול בשמחה לחמך .. כי כבר רצה הא-להים את מעשיך' (עיין טיפיוט 11). ארבעה ימים (בין יום כיפור לסוכות) שם לי 'גבול שיחה' - כדי שלא לערב שמחה בשמחה.
נתקשו המפרשים בביטוי 'גבול שיחה'. אולי הפייטן רומז לכך שארבעת הימים מהווים גבול בין תפילת יום הכיפורים ('שיחה' היא תפילה), לבין התפילה שאומרים בשעת נטילת ארבעת המינים והקפת המזבח (לפי לשון הקלירי בהמשך הקרובה: 'באתי לסובבנהו בשיחות ערבות'). והיו שפירשו 'שיחה' - לשון שיחים, שהוא כינוי לארבעת המינים, כמו בפיוט שהובא לעיל.
לפי דעת הפייטן שמחת הכפרה במוצאי יום כיפור לבדה, ושמחת החג, על ריבוי המצוות ועל שפע האסיף והגאולה הרמוזה בחג זה, לבדה.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות