המונח 'חליל' ככינוי לשמחת בית השואבה מקורו במשנה, מסכת סוכה, פרק ה ('החליל... זהו החליל של בית השואבה'). שמחת בית השואבה המתוארת במשנה (שם) ובסוגיות התלמוד הבבלי זכתה לעיבוד פיוטי בידי כמה וכמה פייטני אשכנז וצרפת במאה הי"ב והי"ג. במסגרת פיוטי המעריב של שלשת הרגלים נוצר סוג פיוט הרחבה חדש, המשולב לפני חתימת הברכה האחרונה: 'הפורס סוכת שלום עלינו... ועל ירושלים'. פיוטים כאלה נקראו 'תוספת', ולעיתים 'ביכור'. תפקידם העיקרי של פיוטי ה'תוספת' הוא לתאר את מצוות הרגל הקשורות לירושלים: בפסח -- תיאור הקרבת קרבן פסח (ליל א' של פסח) והקרבת העומר (ליל ב' של פסח), בשבועות -- הקרבת שתי הלחם (או אף תיאור הקרבת הביכורים לאחר החג), ובסוכות -- שמחת בית השואבה. בשלב מאוחר יותר נתחברו פיוטים כאלה גם לשבתות חול המועד ולר"ה.
הפייטן שחידש את סוג הפיוטים הזה הוא ר' מאיר בר יצחק ש"ץ, לקראת סוף המאה הי"א. הוא חיבר שני פיוטים כאלה: לליל א' ולליל ב' של פסח. הפיוט לליל ב' של פסח 'אור יום הנף', מתאר, כאמור, את סדר הקרבת העומר, ונקרא לכן, לעיתים, בכתבי היד 'עומר'. בעקבות ר' מאיר ש"ץ חיבר ר' מנחם בר מכיר (מזרח גרמניה, תחילת המאה הי"ב, הוזכר לעיל, טיפיוט 4) את הפיוט שאנו דנים בו עתה, אשר נקרא לעיתים 'חליל'. נראה שהשם 'ביכור' השתייך בתחילה לאחד הפיוטים העוסקים בהקרבת שתי הלחם (או הביכורים), ואח"כ הורחב כשם לכל פיוטי התוספת. פעמים רבות נתחבר פיוט ה'תוספת' יחד עם פיוט המעריב שאותו הוא מרחיב, בידי אותו פייטן. אבל לעיתים, כמו בדוגמא שלפנינו, הוא נתחבר כנראה בפני עצמו, מתוך מטרה להיות משולב בפיוט 'מעריב' ידוע זה מכבר.
כאמור, מקום השתלבותו העיקרי של הפיוט הוא לפני החתימה 'ועל ירושלים', ומלבד הזכרת מצוות היום (בבחינת 'נשלמה פרים שפתינו') הוא בא לתאר את ירושלים. ובאמת ניתן לחוש את התרגשותם של הפייטנים כאשר הם מתארים את ירושלים בתפארתה במועד הרגל. במחרוזת האחרונה מרחיבים הפייטנים את תיאור העיר לעתיד לבוא, ומסיימים בבקשה לחידוש ימיה כקדם.
פיוטי ה'ביכור' רגילים לשלב יחד תוכן הלכתי ואגדתי. המחרוזות כוללות (בדרך כלל) ששה טורים ארוכים, וזאת כדי לאפשר לפייטנים 'מרחב סיפורי'. בדרך כלל מסתיימות המחרוזת בפסוק, אשר קשור לירושלים.
פיוטו של ר' מנחם (מצורף בקובץ), הוא הראשון מסוגו המתאר את שמחת בית השואבה. מבנהו סימטרי פחות או יותר: שש מחרוזות, בכל מחרוזת כששה טורים (לעיתים קצת יותר), ובכל טור בדרך כלל שש מילים. המבנה דומה לדוגמאות שהעמיד ר' מאיר ש"ץ. נראה שהפיוט נכתב במקורו לליל יום טוב שני של סוכות (בחו"ל), מפני ששמחת בית השואבה נהגה בלילות סוכות רק החל ממוצאי יום טוב ראשון (לפי המשנה, וכן גם בפיוט, שורה 9). מבחינה זו מקביל הפיוט ל'אור יום הנף' הנ"ל, שנכתב אף הוא לליל יום טוב שני.
המחרוזת הראשונה היא מחרוזת של כמיהה וגעגוע:
'מה אהבתי מעון ביתך, חי גואלי...
נכספה וכלתה נפשי מתי אדדה במעגלי...
הפייטן משלב ביטויים ופסוקים בעניין עולי רגלים (תהל' מב-מג).
לאחר המחרוזת הפותחת באות ארבע מחרוזות המתארות את שמחת בית השואבה לפרטיה, לפי התיאורים במשנה ובגמרא. תיאור זה פותח בצמד המילים 'חליל שאובה' -- המהווה כעין כותרת לכל הפיוט.
המחרוזת האחרונה מסכמת את המאורע, את העלייה לרגל, ואת הכמיהה לחידוש העבודה בעת הגאולה. סיום הפיוט הוא:
'חוכיך וכמהיך בשער אחד זקוף והעלימו
וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו'
בזה מעביר הפייטן לחתימת הברכה -- 'הפורס סוכת שלום' וכו'.
| קובץ מצורף | גודל |
|---|---|
| 1.jpg | 126.52 ק"ב |
| 2.jpg | 220.55 ק"ב |
| 3.JPG | 66.93 ק"ב |
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות