פרקי דר' אליעזר וה'סילוק' לר"ה של ר' שמעון בר יצחק

מסורות שונות נתגבשו לגבי השאלה כיצד לספור את עשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו (משנה אבות, ה, ג). השיטות העיקריות: שיטת בעל אבות דרבי נתן (שם ישנן למעשה שתי שיטות שונות, לפי שני הנוסחים של הספר), פרקי דר' אליעזר, הרמב"ם והמאירי. ר' יצחק אברבנאל בפירושו למסכת אבות סיכם והשווה בין כמה מן השיטות האלה.

המדרש בפרקי דר' אליעזר מונה את הניסיונות בדרך מיוחדת, ומרחיב מאוד בתיאורים מדרשיים לגבי כל אחד מהניסיונות.

חמשת הניסיונות הראשונים באים בפרקי דר"א יחד, בפרק כו של הספר:

            א. אברהם נחבא י"ג שנים לאחר היוולדו

            ב. ההצלה מכבשן האש באור כשדים

            ג. הטלטול מבית אביו

            ד. הרעב הראשון והירידה למצרים

            ה. לקיחת שרה לבית פרעה (ולאבימלך)

מאידך, לכל אחד מחמשת הניסיונות האחרונים מוקדש בספר פרק נפרד (פרקים כז - לא) :

            ו. מלחמת המלכים

            ז. ברית בין הבתרים

            ח. ברית מילה

            ט. גירוש הגר וישמעאל

            י. עקדת יצחק                      

ר' שמעון בר יצחק, גדול פייטני אשכנז הקדומים (חי במגנצא סביב שנת 1000) מקדיש לנושא הניסיונות חלק גדול מפיוט הסילוק, השייך לקרובה 'אמרתך צרופה', שחיבר עבור תפילת שחרית של יום ב' של ראש השנה.[1] הסילוק האשכנזי (לפי הדוגמאות הקיליריות) הוא פיוט ארוך בעל מבנה די חופשי, המתאים לתיאורים סיפוריים ארוכים. טורי הפיוט נטולי משקל מדוייק ואינם בהכרח שווים באורכם. הפיוט הוא כעין פרוזה מחורזת (החרוז מתחלף כמה פעמים במהלך הפיוט). גם מבחינה לשונית הסילוק קל יחסית להבנה, לשונו אינה חידתית או מתוחכמת. מבחינת התוכן, בחר ר' שמעון ללכת בעקבות בעל פרקי דר"א הן לגבי שיטת מנין הניסיונות, הן לגבי ההרחבות המדרשיות שהוא משלב, והן בשימוש בביטויים לשוניים רבים מאוד, שמקורם בלשון המדרש. לפנינו, אם כן, דוגמא לפיוט שנכתב פחות או יותר לפי חיבור מדרשי אחד, כאשר ברור שהספר פרקי דר"א היה פתוח לפני הפייטן ממש בשעת חיבור הפיוט. מעניין לבדוק כיצד עבד הפייטן: מה בחר להביא מן המדרש, על מה ויתר, ומתי בחר להביא השלמות מדרשיות ממקורות אחרים. ננסה לעמוד על עיקרי הדברים, בלי לשאוף לשלמות. חלק הפיוט העוסק בעשרת הניסיונות, ונוסח המדרש של הנסיון העשירי יצורפו כמקורות לעיון.

המהלך הכללי של הפיוט: מטרתו של הפייטן היא לספר על אברהם אבינו, כדי שזכותו תעמוד לבניו בעת עמדם למשפט בראש השנה. בהקדמה לתיאור הניסיונות הוא אומר:

            והזכר לברית שלשת תמימים / ולאב המון (= אברהם) אשר היה תמים

            ונתנסה בעשרה ניסיונות עצומים / ונמצא שלם בכל פעמים.

חמשת הניסיונות הראשונים מסופרים בפיוט בקיצור ( - לכל ניסיון מוקדשים כמה טורים), במקביל למפורט בפרק כו שבפרקי דר"א. נדגים את מעשה הפייטנות על פי הניסיון הראשון:

לשון המדרש:

נסיון הראשון כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי המלכות להרגו, ונחבא מתחת לארץ י"ג שנה, שלא ראה לא שמש ולא ירח. לאחר י"ג שנה יצא מתחת לארץ מדבר בלשון הקדש, מאס אשרים ושקץ עבודת כוכבים ומזלות ובטח בא-ל יוצרו ואמר 'ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך'.

לשון הפיוט:

            הנס הראשון בהולדו נתיעצו החרטומים / ובקשו להרגו גדולי המלכות והקוסמים

            ונחבא בארץ שלש עשרה שנה שלמים / ולא ראה שמש וירח וכוכבי מרומים

            ולאחר שלש עשרה שנה יצא מחוכם בחיכומים / ומאס אלילים ושקץ צלמים

ובטח ביוצרו ונפל חבלו בנעימים

ניכר ששינויי הפייטן הם בעיקר בסופי הטורים, כלומר במילים המחייבות התאמת חרוז. מצד אחד הפייטן מרחיב קצת או מגוון את דברי המדרש מדעתו שלו, ומנגד מוותר על כמה פרטים. במקום לומר 'נסיון' בא בפיוט הביטוי 'נס' - שהוא כינוי המבוסס על מדרשי העקדה (על הפסוק 'נתת ליראיך נס להתנוסס').

לגבי חמשת הניסיונות האחרונים (שנדרשים באריכות כל אחד בפרק נפרד בפדר"א), ניכרת עריכה פייטנית מסוג אחר. כאן נאלץ הפייטן להתמקד ולהביא רק חלק קטן מן המדרש, והוא מאמץ לעצמו גישה ערכית יותר בעת בחירת המדרשים.

הניסיון השישי (מלחמת המלכים) מתואר עדיין באורך ממוצע (למרות ההרחבה שבמדרש). הפייטן משמיט את הזכרת העיר 'דן' כמקום שבני ישראל יעבדו בו ע"ז, מדרש שאינו מתאים לראש השנה, ואת חששותיו של אברהם לאחר הניצחון. גם הזיהוי המדרשי של הפליט כמלאך מיכאל מושמט, כנראה כדי שלא לספר בגנותו של המלאך.

הניסיון השביעי (ברית בין הבתרים) מתואר באריכות רבה, מפני שהוא משל למאבקו של עם ישראל בארבע המלכויות, ולניצחון המובטח לעתיד לבוא. הפייטן מעודד בכך את קהל המתפללים. לשם הבהירות הוא מוסיף על זיהוי המדרש 'עגלה משולשת זו מלכות רביעית' את הכינויים 'אדומים ארורים' ו'חזירי יערים' (=על שם 'יכרסמנה חזיר מיער' = מלכות רומא). אלה הם הכינויים (בעלי מקור מדרשי) השמורים למלכות הנוצרית, שבתחומה חי הפייטן:

            והראהו ארבע מלכויות כבירים / שמושלים בזמנם ויאבדו לדור דורים

            עגלה משולשת זו מלכות אדומים ארורים / אשר היא כעגלה דשה וכחזירי יערים...

            ... להודיע שאין מושלים אלא יום אחד מיומו של יוצר הרים / חוץ משתי ידות שעה בשיעורים

            ...כן עד שלא יבוא הערב יצמח אור לישרים / והיה לעת ערב יהיה אור להדורים.

הניסיון השמיני (ברית מילה) מוזכר בקיצור, והפייטן מדגיש רק שאירוע מילתו של אברהם היה דווקא ביום כיפור, ובזה עומדת זכות מיוחדת לעם ישראל בכל שנה ושנה ביום הכיפורים:

            ובכל שנה ושנה נראית דם מילתו כדם פרים ואמורים / ומכפר עוונות עמו להצדיקם כישרים

הניסיון התשיעי (גרוש ישמעאל) מובא בפיוט בקיצור נמרץ. הפייטן מתעלם בכוונה תחילה מכל התיאורים הארוכים הבאים בפרקי דר"א בעניין ישמעאל והגר,[2] ומנגד לא מוותר על פרט אחד: ההדגשה שהגירוש בא כדי להעדיף את יצחק, כלומר את עם ישראל:

            התשיעי בשלחו ישמעאל ואמו למדברים / מעל יחיד (=יצחק) הנעלה באחד ההרים

            מזה ולבא (=הם גורשו מהעולם הזה ומהעולם הבא) לדור דורים.

בניגוד לזה עומד ניסיון העקדה (העשירי), המתואר בפיוט דווקא באריכות מרובה (שלושים טורים!). לפנינו כעין פיוט 'עקדה' בתוך הסילוק. עקדת יצחק נקראת באותו יום שבו נאמרת הקרובה (יום ב' של ר"ה), ובזה מהווה הפיוט כעין הקדמה לקריאת התורה.[3]

בדיקה מעלה שהפייטן מקפיד לספר רק על אברהם ויצחק, ומשמיט מן הסיפור המדרשי בשיטתיות את כל הדמויות האחרות (ה-'אנטי גיבורים'). הנערים (אליעזר וישמעאל), השטן, אדם קין, הבל ונח (שהקריבו על המזבח) - כולם מושמטים בכוונה. אברהם ויצחק אינם זקוקים לחיזוק דמותם על ידי הנגדתם לדמויות אחרות.

לקראת סיום מעשה העקדה הפייטן מקצר בפרטי המדרש (לדוגמא: רוב המדרשים העוסקים באיל מושמטים, וכן תחייתו של יצחק). עיקר מטרתו של הפייטן הוא ההבטחה שבזכות העקדה הקב"ה יסלח לישראל. הבטחה זו, שניתנה לאברהם במעמד העקדה עצמו, אינה מופיעה בפרקי דר"א, והיא מובאת בפיוט ממקור מדרשי אחר (הוא מדרש בראשית רבא):

            ונשבע לברכו בברכה מעולה / ולזכור עקדתו לאום נדגלה (=עם ישראל, 'איומה כנדגלות')

            למלטם מכל עון ועולה...

            והיום הזה לפניך יופקד / כושר מפעלות עוקד ונעקד...

צמידותו של ר' שמעון בר יצחק ללשון המדרש יכולה לסייע קצת גם בבירור נוסח המדרש, ואפשר לראות בו מעין מקור עקיף לנוסח המדרש שרווח בגרמניה בתחילת המאה הי"א. נביא כמה דוגמאות:

בפרק לז (מלחמת המלכים) נוסח הדפוס הרווח של המדרש הוא 'באו אליו כל המלאכים ... היא הלילה שהכה בו אברהם את המלאכים...'.

אבל בפיוט, בא כיאות 'המלכים הקדומים'... 'הוא הלילה אשר היה מקדומים'.

בפרק לא (עקדת יצחק) מבקש יצחק, לפי המדרש, מאברהם לעקוד אותו היטב, 'בשביל פשיעותא (=כדי שלא אפשע) ואמצא מקלל כבד את אביך' (כלומר אפר את המצווה 'כבד את אביך').

אבל בפיוט נאמר 'שלא יבעט מצות כבד לחללה'. לפי זה ברור שהנוסח המקורי של המדרש היה, כיאות, 'ואמצא מחלל כבד את אביך'.[4]     




[1] פיוט ה'רשות', הפותח את הקרובה, מתחיל 'אתיתי לחננך', ונאמר עד היום ברוב קהילות האשכנזים.

[2] פרקי דר"א נערך בארץ ישראל לאחר הכיבוש המוסלמי, וזה ההסבר לאריכות הדיון בישמעאל בפרק ל' של הספר.

[3] נראה שהקרובה יועדה מראש ליום ב' של ר"ה. אע"פ שהפסוקים הראשונים של המגן והמחייה עוסקים בפקידת שרה ורבקה, אין זה אלא לפי הדוגמה הקילירית שהייתה לפייטן - הקרובה 'את חיל' - הנאמרת ביום א'.

[4] מקור המדרש הוא כנראה הפיוט הארמי הקדום 'אמר יצחק לאברהם אבוהי', ששייך אולי ל'סדר דברין' (פיוטים לשבועות לעשרת הדברות) קדום מארץ ישראל.