תיבת נח שימשה השראה לר' יהודה הלוי בכמה משירי הים שלו, שבהם הוא מתאר את מסעו לארץ ישראל, הן כפי שהוא מדמיין אותו בעיני רוחו עוד קודם המסע, והן בעת המסע בפועל. הסערה בים מעלה לפניו את תמונת המבול, בעת ירידת הגשם:

            'והתבה וקניה נבוכים / כתחתיים שניים כשלישים'

                                                ('התרדוף נערות', בית 20)

האוניה השטה לבדה בים, כאשר שום אדמה אינה נראית באופק, ואף שום בעל חיים אינו נראה, מעלה בדמיונו של המשורר את מצבו של נח, בעת שהמבול כיסה את כל הארץ והשחית את כל היקום:

            'הבא מבול, ושם תבל חרבה (=הרוסה) / ואין לראות פני ארץ חרבה (=יבשה)

            ואין אדם ואין חיה ואין עוף / הסף הכל ושכבו למעצבה?  (=האם כולם מתו?)

המשורר מחפש מראה של יבשה כלשהי, אפילו של ארץ שוממה:

            ובראות הר ושוחה לי מנוחה / וארץ הערבה לי ערבה

            ואשגיח לכל עבר - ואין כל / אבל (=רק) מים ושמים ותיבה

הסערה נראית כאילו הלויתן מרתיח את מי התהום, וקצף הים נראים בעיניו כשערות שיבה, והים אוחז באניה כאילו היא רכושו:

            ולויתן בהרתיחו מצולה / ואחשוב כי תהום יחשוב לשיבה

            ולב הים יכחש באוניה / כאילו היא ביד הים גנבה

אבל את הרגשתו הפנימית מגלה המשורר רק בסופם של שירי הים שלו, כשהוא מנגיד את סערת הים לשמחתו הוא, בשעה שהוא קרב לארץ ישראל:

            וים יזעף - ונפשי תעלוז / כי אלי מקדש א-להיה קרבה.'