כמה מפרשני צרפת נהגו לשלב חרוזים בפירושיהם לתורה. ר' יוסף בכור שור (הוא ר' יוסף בר יצחק מאורליאנס, תלמידו של רבינו תם) הוסיף חרוזי סיום בכל פרשה ופרשה (אם כי נותרו לנו מהם רק חרוזי הסיום לפרשות ספרי בראשית ושמות, ועוד כמה פרשות). לפניו כתב חרוזים גם הרשב"ם. ממנו נותרו חרוזים לסיום ספר בראשית וויקרא, ולפרשה אחת נוספת. ה'חזקוני' - ר' חזקיה בר מנוח - כתב שיר בתחילת פירושו לתורה, ופיוט קצר בסוף ספר דברים. הרשב"ם כתב גם חרוזי סיום לכמה פרקים של ספר הדקדוק שכתב - 'ספר דייקות'.
גם פרשני ספרד ופרובאנס נהגו להוסיף שיר בתחילת חיבוריהם או בסיומי ספרים, כך ר' אברהם אבן עזרא, הרד"ק והרמב"ן.
נראה שיש כאן מסורת משותפת של פרשני צרפת וספרד. מתקבל על הדעת שפרשני צרפת למדו כאן מן הספרדים, אבל הדבר עוד טעון ברור (אבן עזרא הוא בן דורו הצעיר של הרשב"ם).
תופעת חרוזי סיום של ספרים עבריים ידועה גם באיטליה (עיין למשל בסיום מגילת אחימעץ, מאמצע המאה הי"א, ובשני השירים של ר' נתן בר יחיאל בסוף ספר 'הערוך').
מעתיקים קדומים, מהדירים קדומים ומודרניים ואף חוקרים, מדלגים לעיתים על חרוזי הסיום של פרשני המקרא הצרפתים. יש מהם שמפקפקים במקוריותם, מפני שהם נראים כתוספות של המעתיקים, ויש שמדלגים עליהם מפני שלא הגיעו אלינו בשלמותם. אבל נראה שחרוזיהם של פרשני צרפת שהגיעו אלינו מקוריים כולם. כולם מתאימים למחבריהם מבחינת לשון התקופה, התוכן, סגנון הפיוט והחריזה. חרוזי הסיום של הרשב"ם קרובים גם בצורתם ולשונם לאלו שכתב, כאמור, בספר דייקות.[1]
ר' יוסף בכור שור משלב ברוב חרוזי הסיום שלו בקשות על הגאולה בכלל, ובקשות על נפילת הגויים המשעבדים את ישראל בפרט. קללת הגויים תופסת מקום רב גם בפיוטיו המעטים שנותרו בידינו. מדובר בחמש או שש סליחות, אחת מהן חתומה 'יוסף בכור שור חזק', ונתחברה כנראה על גזירת השריפה של 31 יהודים בבלוייש (1171). בלוייש היא עיר צרפתית הקרובה מאוד לאורליאנס.
המחרוזת המסיימת את פירושו של ר' יוסף בכור שור לפרשת וירא מעניינת במיוחד, וזו לשונה:
יבנה א-לי אולמיו ואיליו
ויקבץ שם גיבוריו ואיליו
ונקריב לפניו כבשיו ואיליו
וישאו פרי אלוניו ואיליו
5 ולבשו הצאן כריו ואיליו
בסיימי סדר 'וירא אליו'
פירוש: 1 ואיליו: חלק בבניו המקדש הקשור למזוזות (מ"א ו, ל, ועוד הרבה). 2 ואיליו: ומנהיגיו, לשון 'אילי הארץ' (יחזקאל יז, יג). 4 ואיליו: סוג עץ (ישע' א, כט; סא, ג), ןאפשר שר' יוסף זיהה אותו עם 'אלה' ('כאלה וכאלון'). 5 כריו ואליו: נאות דשא ועמקים (תהל, סה, יד). 6 סדר: פרשה.
כל טורי השיר מסתיימים במילה 'איליו', בשש (!) משמעויות שונות. תופעה זו נקראת 'צימוד' (שימוש במילה אחת במשמעויות שונות). שיר צימוד כזה הוא דוגמא להשפעה הספרדית על פייטני צרפת בזמנו של ר' יוסף בכור שור. פייטני צרפת של המאה הי"ב למדו הרבה ממשוררי ספרד, וניסו לחקות אותם בשימוש בלשון המקראית, בסוגי הפיוט ובסגנון צורותיו, וכך גם בשיר שלפנינו.
פיוט הסיום לפרשת תולדות מעניין אף הוא, מפני שהוא דומה לשתי מחרוזות בסליחותיו של ר' יוסף:
הפיוט לפרשת תולדות:
א-לי אויבי ידחק וישחק (לשון שחיקה)
עווני ימרק וימחק
וממני א-ל אל ירחק
בסיימי 'תולדות יצחק'
סיום הסליחה 'ה' אליך עיני ישברו' -- כנראה על גזירת העקידה בבלוייש:
חזק שוכן בשמי שחק
מעבדיך אל תרחק
עקידת מקדישי ברוב דוחק
תזכור היום עם עקידת יצחק
מחרוזת מתוך סליחה נוספת:
בי שוכן שמי שחק
ענה לקוראיך מדוחק
ואתה יי אל תרחק
א-להי אברהם א-להי יצחק.
[1] בחרוזי הסיום של פרשת ויחי מזכיר ר' יוסף בכור שור גם את פתיחת ספר שמות. כך בדיוק נהג גם הרשב"ם. דוגמא זו מחזקת הן את הטענה שלפני ר' יוסף בכור שור כבר עמדה הדוגמא של הרשב"ם, ומכאן גם את הטענה שחרוזי הרשב"ם אמנם מקוריים הם.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות