הבנת מערכת היחסים שבין יעקב ועשו בסיפורי המקרא עומדת ביחס ישר למערכת היחסים שבין עם ישראל ומשעבדיו הרומים והנוצריים בימי הביניים (עשו = אדום = רומא = הממלכות הנוצריות). מצד אחד מפרשים חכמי הדורות את הסיפור המקראי (הן בספר בראשית הן בשאר פרקי המקרא העוסקים בעשו או אדום) בהתאם ליחסי עם ישראל ומשעבדיו בארצות הנוצריות בימיהם. מצד שני - מאבקי הדורות מקבלים משמעות היסטורית עתיקה כהמשך המאבק המקראי של עשו ויעקב, והם מתוארים בביטויים שמקורם מתוך הסיפור המקראי. דוגמאות לביטויים כאלה הם 'איש ציד', 'יושב אוהלים', 'וישטום עשו את יעקב', 'ורב יעבד צעיר' וכד'. כל ביטוי קדום כזה המשולב ביצירה ספרותית מתקופת התלמוד או מימי הביניים הוא 'שיבוץ טעון', שכן הוא ביטוי [מקראי] המשובץ ביצירה הספרותית המאוחרת יותר, המושך איתו משמעויות רחבות מן המקור המקראי, הרבה מעבר למשמעותו המילולית.
כלל בסיסי זה רלוונטי למשל עבור מדרשי האגדה של סיפור יעקב ועשו, שמושפעים מתדמיתה של הקיסרות הרומית בארץ ישראל. דוגמא לכך מהווה המדרש הבא מבראשית רבא, הדורש גם את המילה 'וישטום' וגם את המילה 'סנטור' בדרך הנוטריקון:
'וישטום עשו את יעקב - ... נעשה לו שונא נוקם ונוטר -- עד כדון קראין סנטרוי דרומי' (עד עתה קוראים להם 'סנטורים של רומא')
בדרך דומה מושפעות יצירותיהם של פייטני ארץ ישראל בתקופה הביזנטית, פירושי המקרא של פרשני צרפת, ופיוטיהם של פייטני ימי הביניים בארצות הנצרות - כל אלה מושפעים ממערכת היחסים של עם ישראל עם משעבדיו הנוצרים.
דוגמא נוספת לעקרון זה ניתן להביא מתחום פרשנות המקרא: השאלה 'האם רימה יעקב את אביו' -- תשובתה הפרשנית מושפעת אף היא מייחסי יהודים-ונוצרים בימי הביניים: בדרך כלל, ככל שסבל השעבוד וויכוחי הדת הדוקים ואינטנסיביים - כך יתאמצו הפרשנים והפייטנים שלא להטיל דופי ביעקב (ועיין גם בטיפיוט 29).
פסוק מרכזי המקשר בין הסיפור המקראי הקדום לבין התובנה ההיסטורית המאוחרת יותר של תקופת התלמוד וימי הביניים הוא הפסוק המפורסם 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו' (בראשית, כז, כב). העיקרון הבסיסי שנדרש מן הפסוק הוא: כוחו של יעקב בקולו, כלומר בתפילה, וכוחו של עשו בידיו, כלומר, בחרב ובשעבוד. מדרשי האגדה נתנו ניסוחים שונים לעקרון הזה.
ר' קלונימוס בר יהודה חי במגנצא בתחילת המאה הי"ב, בדור הראשון שלאחר גזרות תתנ"ו. ר' קלונימוס ובן דורו ועירו הראב"ן חיברו כמה פיוטים לזכר הגזרות, והקדישו מאמץ מיוחד לחיבור יצירות לזכר אנשי הקהילות שנהרגו. בשלשה פיוטים שונים משבץ ר' קלונימוס את הביטוי 'הקול קול (יעקב)', מהם פעם בראש פיוט, ופעם בסיומו, מה שמעצים את חשיבות הרעיון שהביטוי מייצג:
א. מתוך 'אזעק חמס':
'... מרום הקול קול עולה ןמטפס / נוקר דוקר מקום מוח רופס
סחוב והשלך אליך מכפס / עוללה קרני בעפר ובאפר אתחפס'
פירוש: קול יעקב וצעקתו עולים למרום, בשעה שעשו דוקר אותו בראשו (מקום שמוחו של תינוק רופס). האוייב מוחב ומשליך את ישראל, שדבוק אליך (=מכפס). אתחפס: מ"א כ, לח.
ב. מתוך: 'קראתיך איום':
'דורש דמים, דמי ענייך / האדום האדום האדֵם בגוייך
בפס דמים אפס בקצות אייך / הלא תדרשם במלא גוייך...'
פירוש: האדום וכו': שפוך בקרב גוייך את דמו של עשו, שהוא 'האדום האדום'. בפס דמים אפס: אפסו המקומות שבהם נפסקו הדמים (ש"א יז, א).
ובסופו של הפיוט:
'ידים ידי עשו ברשעו ירקוב / תקפו והלמו ודימו בלב העקוב
שם ישראל לא יזכר מלנקוב / ונוהם לך הקול קול יעקב'
ג. תחילת הסליחה 'את הקול':
'את הקול קול יעקב נוהם / בידי רשע בהם מתלהם
גביר שמתו בארץ לא להם / דכאום בעבדות, ועוּלֳּם מטילים עליהם'
פירוש: גביר שמתו: ביטוי שמקורו בדברי יצחק לעשו - בראשית כז, לז. בארץ לא להם: במקומות גלותם של ישראל.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות