ר' יוסף בר נתן החזן מטירנא (אשכנז, מאה י"ב, עיין עליו בטיפיוט 16) חיבר פיוט 'מעריב' לליל שמיני עצרת בחו"ל, ובתוכו פיוט 'תוספת', המספר על שמחת בית השואבה.[1] הפיוט היה נהוג בקהילות מנהג אשכנז (המערבי) מדורות קדומים.
חלקו הראשון של הפיוט בנוי על סמך המדרש בבראשית רבא (פרשה ע), הדורש את פסוקי הבאר שהגיע אליו יעקב בדרכו לחרן (בראשית, כט, ב, ואילך) כאלגוריה על ירושלים. הבאר בשדה היא ירושלים, שממנה 'שואבים' 'רוח הקדש' במועדי הרגלים. על 'שאיבה' זו שמחים בחג הסוכות, בחגיגות שמחת בית השואבה. וזה לשון המדרש:
'וירא והנה באר בשדה' - זו ציון.
'והנה שם שלשה עדרי צאן' -- אילו שלש רגלים.
'כי מן הבאר ההיא ישקו' - שמשם היו שואבין רוח הקדש.
'והאבן גדולה' - זו שמחת בית השואבה.
אמר ר' הושעיא: למה היו קורין אותה שמחת בית השואבה - שמשם (=מירושלים) היו שואבין רוח הקדש.
'ונאספו שמה כל העדרים' - באים מלבוא חמת עד נחל מצרים.
'וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן' - שמשם היו שואבין רוח הקדש.
'והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה' - מונח לרגל הבא.'
בעקבות המדרש על הבאר הרוחנית הזאת, הפייטן מרחיב גם בהבאת מדרשים על בארות אחרות. בתחילת הפיוט הוא משלב מדרש נוסף מבראשית רבא (פרשה נד), הקושר בין בארו של אברהם לבאר המדבר:
רועי אבימלך היו מדיינין עם רועי אברהם.
אלו אמרו שלנו היא הבאר, ואלו אמרו שלנו היא הבאר.
אמרו להם רועי אברהם: כל מי שהמים רואים את צאנו ועולים - שלו היא הבאר.
כיון שראו המים צאנו של אברהם - מיד עלו.
אמר לו הקב"ה: סימן לבניך שתהא הבאר (= באר המדבר) עולה להן. הה"ד 'עלי באר ענו לה'.
אמר ר' יצחק בר חקורה: עוד מן אתרה לית היא חסרה: (=גם מן הפסוקים שלנו ניתן להביא הוכחה לכך:)
'בעבור היתה לי לעדה' אין כתוב כאן, אלא 'תהיה לי לעדה' (=לשון עתיד, סימן לבאר שתהיה בעתיד).
ר' יוסף החזן בנה את הפיוט לפי הדוגמא הקלאסית של הסוג שקבע ר' מאיר ש"ץ בפיוטו 'או יום הנף': מחרוזות בנות ששה טורים, בכל טור שש מילים, והטור הסוגר בכל מחרוזת הוא פסוק. בפיוט שלפנינו באים פסוקים בעניין באר או בעניין שמחה. אחד הפסוקים המשולבים נלקח מפרשת הבארות של יצחק, וניתנת לו משמעות חדשה (ראה להלן, שורה 6, בביאור).
כהקדמה לפיוט, מביא הפייטן במחרוזת הראשונה את המדרש על בארו של אברהם:
'אודות באר המים אות היא לאזרחיים
בעבור תהיה לי לעדה בארץ ציים
גמול משכורת שלמה עלי באר מנחלים
דגלים ארבעה וחמשה חומשי תורת חיים
5 הלא הם כתובים על ספר מצויים
וימצאו שם באר מים חיים'
פירוש: אודות באר המים: אודות בארו של אברהם בבאר שבע (בר' כא, כה). אות: המים בבארו של אברהם עלו לקראת צאנו, וזה היה סימן לישראל שהמים יעלו להם במדבר. אזרחיים: בני אברהם הנקרא 'אזרח'. 2 תהיה: לשון עתיד, בתקופת המדבר. לעדה: לעדות ואות. בארץ ציים: במדבר. 3 גמול: בזכות אברהם ובארותיו. 4 בני ישראל נתחלקו לד' או ה' מחנות במדבר, כנגד ד' בארות שחפר אברהם, או כנגד ה' חומשי תורה (ב"ר סד). הלא הם: נראה לפרש: הדגלים והמחנות הכתובים בפרשת במדבר. 6 וימצאו שם: במקור הפסוק מדבר בבארו של יצחק (בר' כו, יט), וכאן מדבר על באר המדבר, או שרומז לתורה (ה' חומשים) שהיא באר מים חיים.
החל מן המחרוזת השנייה הפייטן מגיע לנושא העיקרי, הבאר הרוחנית בירושלים. באמצע המחרוזת השלישית מקשר הפייטן את הבאר הרוחנית עם מצוות ניסוך המים ושמחת בית השואבה הממשית. בזה הוא רומז למי באר נוספת - מעיין השילוח שממנו הביאו את המים כדי לנסכם על המזבח. בהמשך הפיוט בא תיאור שמחת בית השואבה, בדומה לפיוט של ר' מנחם בר מכיר (טיפיוט 14). סיום הפיוט מדבר, כנהוג בסוג, בשבחה של ירושלים.[2]
להלן אנו מביאים את המחרוזת השנייה והשלישית:
'והנה באר בשדה ציון מצויינת בשערים
זמונים שם שלשה עדרי צאן אבירים
חוגג לדדם בקול רינה בסך עוברים
10 טכסיס מלכות יעלו לראות כל זכורים
יפו פעמייך בנעלים בת נדיבים וצורים
כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים
כל העדרים נאספו שמה לשמוע ולהקשיבה
לשאוב רוח הקדש בשמחת בית השואבה
15 מצוה נאה ויפה מימות בראשית חשובה
נכנסים לעזרת נשים תיקון גדול להיטיבה
סודרין נשים מלמעלה ואנשים מלמטה מלהתערבה
השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה'...
פירוש: 7 באר בשדה: לפי המדרש על ירושלים ושמחת בית השואבה. 8 זמונים שם: בני ישראל עולים לרגל בשלשה זמנים. 9 חוגג וכו': תיאור עולי הרגל, לפי תה' מב, ה: 'כי אעבור בסך אדדם עד בית א-להים בקול רינה'. 10 טכסיס מלכות: באים לראות את המלך כמנהגה של מלכות. 11 יפו פעמייך: הפסוק נדרש בשיהש"ר על העליה לרגל. בת נדיבים וצורים: הם האבות, על פי מדרשי האגדה על 'מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב', ו'מראש צורים אראנו'. 12 כי מן הבאר ההיא: מדבר על ירושלים בעת הרגל. 13 כל העדרים: עולי הרגל. 14 לשאוב רוח הקדש: לכן נקראת 'שמחת בית השואבה'. 15 מימות בראשית: מצוות ניסוך המים שלה נלוית שמחת בית השואבה היא מצווה הקשורה לששת ימי בראשית, שאז נבראו השיתין תחת המזבח לקבל את המים (עיין סוכה נ, ע"ב, ורש"י). 16 ואילך: תאור שמחת בית השואבה על פי המשנה והתלמוד במסכת סוכה.
(גירסא 2)
[1] על סוג פייטני זה עיין בטיפיוט 14.
[2] הפיוט השלם נדפס במחזור לסוכות, מהד' גולדשמידט-פרנקל, עמ' 294.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות