פרשת וישלח מספרת על עשו גם בחלקה הראשון וגם בסופה, וגם הפטרותיה השונות נבחרו מתוך פרקי הנבואה המדברים על ארץ אדום. כבר יניי (בן המאה 5 -6, חי בארץ ישראל הביזנטית) מקדיש את הקדושתא שלו לסדר 'וישלח יעקב' לעניין אדום. כמה מפיוטי הקרובה כוללים קללות נמרצות המכוונות למלכות אדום, היא מלכות ביזנטיון ששלטה בימיו בארץ ישראל.
פיוטים אירופיים לא מעטים (בייחוד סליחות) מוקדשים לבקשת תשועה מכבלי הממלכות הנוצריות, הן המלכות הביזנטית (המזרחית, שבירתה קונסטנטינופול, היא קושטא) והן המלכות המערבית, היא הקיסרות הרומית הקתולית. לבקשת תשועה זו נסמכת הרבה פעמים בקשת נקמה מן האוייבים הנוצרים המשעבדים את עם ישראל.
אחד הפיוטים היותר כואבים, שאף מסתיים ברשימת קללות, הוא הסליחה 'איה קנאתך וגבורתך'. מחברו של הפיוט (לפי האקרוסטיכון) הוא ר' חכים, אולם אין בידינו ידיעה מיהו, באיזו תקופה ובאיזה מקום היה חי. השם 'חכים' הוא שם נדיר למדי, אך נראה שאכן כך חתם הפייטן. גם הכותרת הרשומה בכתב היד בראש הפיוט מוכיחה זאת. הפיוט ידוע לנו מתוך כתב יד אשכנזי יחיד.[1] במחקר נחשב הפיוט כיצירה אשכנזית (כלומר מארצות גרמניה), והפיוט אף נלקח כ'פיוט מייצג' לעניין יחסם של בני קהילות אשכנז לשכניהם הנוצרים, ולמוטיב 'הנקמה' הרווח ביצירותיהם של חכמי אשכנז. יש חוקרים שהניחו שהפיוט נכתב בעקבות גזרות תתנ"ו, אשר התרחשו באשכנז באביב ובקיץ 1096, בדרכם של הצלבנים לארץ ישראל במסע הצלב הראשון. להלן נראה שמסקנות אלה טעונות בירור.
הפיוט פותח בתיאור היסטורי על ארבע המלכויות, ואחר כך הוא מתמקד במלכות הרביעית, היא 'אדום'. הפיוט מובא להלן בדילוגים אחדים:
איה קנאתך וגבורתך העצומות
איפה נפלאותיך ואותותיך הקדומות
בראשית ממלכות חזיון ארבע מלכויות
4 ביד הגדולה שפטתם בצול דכיות (שפטתם - את מלכות מצרים בים סוף)
...
דעה אותך מאנו וששך ועילם הגליתם (=גלות בבל ופרס)
דלגו שבעים שנה ולמקומם העליתם (=שיבת ציון)
הותר חרצובותם ושבו לפשעה (עם ישראל חזר לחטוא)
10 השלכתם מעל פניך ונמסרו ביד אדום הרשעה
כאן ממשיך ר' חכים לתאר את קשיי גלות אדום, ויחד עם זאת את דבקותו של עם ישראל בקב"ה :
זמירות חוקיך בבית מגורותם בזכרם אחריך עורגים
זכרון ייחודך בעת משמיעים - מיד נהרגים
15 חרופה שפחתך רובצת בין המשפתים (שפחתך = עם ישראל)
חבויה בבתי כלאים חבושה בנחושתיים
ידה ליתד תשלחנה וימינה עמלים להלמות
(עם ישראל ממשיך להתרבות בגולה, למרות הקושי)
20 ילדים אין בהם מום ואין מספר לעלמות
..
לחוצה רצוצה ובחייה לא תאמין
24 לא נטתה מפניך שמאל וימין
...
עלובה על אפרוחיה אשר בין אצילי ידיה נרצחים
עליך אביהם ועל קדושת שמך נטבחים
...
צוררים האומרים עמך ממך להפריש
32 צור העולמים אל תהי כמחריש
מכאן ואילך, עד סוף הפיוט, באה קריאה לנקמה במלכות אדום (חתימת הפייטן מסומנת בראשי הטורים לאחר סיום הא"ב):
קומה ה' ריבה מעם חרמך
קדמה פניו והכריעהו בעברות זעמך
35 רומי ואדומי החושבים לכבות את האהבה
רשפי שלהבת תלהטם ולהבה
...
תן להם כפעלם וכרוע מעלליהם
40 תשיב להם ה' כמעשה ידיהם
ח'מתך שפוך על הגוים אשר בניך החרימו
כ'י אכלו את יעקב ואת נוהו השמו
י'ד על כס י-ה זרע עמלק להכרית (עמלק הוא מזרעו של עשו)
מ'שמים להמטיר עליו אבני אלגביש ואש וגפרית
45 היה זרוע קטן ובזוי בסבך עץ קרדומות (זרועך תלחם בעשו [=קטן ובזוי, עובדיה, ב])
ח'רב עליו מדוד, כאמור בספר נחמות (ספר ישעיה)
ז'בח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום
ק'רב ומלחמות ונקמות ביד צח ואדום, בלבוש אדום
('צח ואדום' - הקב"ה, על פי 'דודי צח ואדום'. בלבוש אדום - ע"ש 'מדוע אדום ללבושך')
קול שאון מעיר קול מהיכל תעיר (פסוק זה נדרש על העיר רומי)
50 עשו ואלופיו להשקיע ולהבעיר
נא 'קול ה' משלם גמול לאויביו' (נא = אנא קרב יום אשר בו...)
כצאת השמש בגבורתו יריח על אוהביו
פיוט זה יכול לשמש דוגמא כיצד לברר את מקום חיבורו ותקופת חיבורו של פיוט:
מבחינת הלשון: לשונו של הפיוט קלה למדי, ואינה חידתית.
מבחינת צורת הפיוט: בכל מחרוזת יש רק שני טורים, ומשקלם אינו מדוייק. צורת החריזה היא רגילה, ואינה עשירה (אין הקפדה על חריזה המשתפת שני עיצורי שורש בחרוז -- כגון 'ניחומים' וריחומים').
סימני הלשון והצורה הנ"ל אינם אופייניים כלל לפיוטי אשכנז במאות הי"א והי"ב.
קרוב לודאי שהפיוט לא נכתב כתגובה לגזרות תתנ"ו, כי אין הוא מזכיר שום גזרה ספציפית באופן מיוחד, אלא מסתפק בתיאור כללי של גזירות. האירועים המיוחדים של קידוש השם (וההרג העצמי של המשפחות), המוזכרים הרבה בכל הפיוטים שנכתבו בעקבות גזרות תתנ"ו, אינם מצויינים כאן.
מאידך, כל סממני הלשון והצורה שהזכרנו מתאימים מאוד לפייטני איטליה הקדומה (בני המאות ט-י). גם תוכנו של הפיוט תואם את תקופת הגזרות הקדומות באיטליה, כדוגמת גזרות בסילאוס. על גזרות אלה מסופר בחיבור האיטלקי 'מגילת אחימעץ' והן מוזכרות בפיוטי האיטלקים הקדומים. ביחוד מתאימה לעניין זה שורה 14, מפני שבאותה תקופה נדרשו קהילות רבות להתנצר.
יתר על כן: הפייטן מזכיר בשורה 35 שתי מלכויות נפרדות:
'רומי ואדומי החושבים לכבות את האהבה'
כבר ראינו בטיפיוט 8 ש'רומי' היא הממלכה הקתולית, ו'אדומי' היא מלכות ביזנטיון. וכבר ראינו שם שהבדלה כזו אופיינית לבני איטליה, שהכירו מקרוב את שתי המלכויות, מפני שאיטליה הדרומית היתה באותה תקופה תחת שלטון ביזנטיון (עיין על כך גם ברש"י לברא' כז, לט, בברכתו של יצחק לעשו: 'משמני הארץ - זו איטליה של יון'). לפי זה נוכל לפרש היטב גם את שורה 15: משמעותו של הביטוי 'רובצת בין המשפתיים' הוא, אם כן, רבוצה בין שתי המלכויות הנוצריות.
רשימת הקללות המובאת בסוף הפיוט מזכירה את פיוטי ה'שמתא' ליום כיפור, וכבר ראינו (בטיפיוט 8 הנ"ל) שמולדתם של פיוטים אלה היא איטליה, ולא אשכנז. הפסוק המוביל כאן הוא 'שפוך חמתך' וכו'. בהקשר זה כדאי להזכיר שגם המנהג לומר את הפסוק 'שפוך חמתך' בהגדה של פסח -- יש סבירות שמקורו באיטליה הקדומה.
הערה נוספת: המילה המיוחדת 'דוכיות' (שורה 4) מופיעה כמה פעמים בפיוטיהם של פייטנים איטלקיים קדומים, ויתכן שיש כאן איזו השפעה.
אין להתפלא על מציאותו של הפיוט דווקא בכתב יד אשכנזי. רבים מפיוטי איטליה הקדומים הגיעו לאשכנז: צפון איטליה ואשכנז היו שייכות (במאה הט' ואילך) ליחידה מדינית אחת, היא הממלכה הקרולינגית, שנקראה אחר כך בשם 'הקיסרות הרומית הקדושה'. משפחות יהודיות רבות עברו בתקופה זו מאיטליה לאשכנז.
מטיפיוט זה ומטיפיוט 8 נוכל ללמוד, אם כן, שכמה מן המאפיינים הבסיסיים של היחס לגויים, כפי שבאים לידי ביטוי בפיוטי אשכנז -- מוצאם מאיטליה הקדומה.
גירסא 2
[1] הפיוט נדפס ב'ספר גזרות אשכנז וצרפת' עמ' צ.
- חברי האתר יכולים להוסיף תגובה להצטרפות